Always Rememmber

(זר מרגליות לך)

     לפני שנים רבות היה שיח הורדים שיח פשוט, עלוב וחסר ייחוד. לא היו לו קוצים דוקרניים וגם פרחים יפים וריחניים לא היו לא. נמוך ועלוב מכל הצמחים הוא צמח בקצה הגן, בלי פירות, בלי פרחים... ואפילו עלים טעימים לא היו לו.

     יום אחד הגיעה לגן ציפור קטנה ועליזה. היא חיפשה לה מקום מתאים לבנות עליו קן. עמדו העצים והציעו את עצמם לציפור. עץ הרימון הגאותן סיפר לה על פרחיו היפים ועל הפרי המתוק שלו: "אין מקום מתאים ממני לבנות עליו קן" אמר. התאנה התגאתה בפירותיה הטעימים ובעליה הרחבים שהם כמו מגנים מפני השמש בימי חום. עצי ההדר התגאו, כל אחד בתורו, בריחם, ביופיים וכמובן בפרי העסיסי שלהם.

     כל עמדו כולם והתחרו מי מהם יארח את הציפור הקטנה. רק שיח הורדים המבויש לא פנה אל הציפור. הוא רצה מאוד לארח את הציפור הקטנה, אך לא היה לו מה להציע לה. לא גובה, לא יופי, לא ריח, לא עלים גדולים ושום פרי טעים. הציפור הקטנה הבינה לליבו של שיח הורדים. גאותם של עצי הגן לא מצאה חן בעיניה ולכן פנתה אליו ושאלה: "האם תסכים לארח אותי בין ענפייך?" שיח הורדים כמעט נחנק משמחה ואמר: "כמובן, אבל אין לי הרבה מה להציע לך. את בוודאי תעדיפי את האחרים על פני". "שטויות," אמרה הציפור, "אני קטנה ומפונקת. אני רוצה להיות יחידה ואבנה את קיני בין עפניך. הרי כל העצים האחרים מארחים אורחים רבים".

     שיח הורדים שמח מאוד. בימים הראשונים עדין לא היה בטוח שהציפור הקטנה תישאר איתו. הוא פחד שאחד מעצי הגן הגבוהים יעשה לה עיניים ויפתה אותה לבוא ולהתגורר עליו. אבל ככל שהימים חלפו, בטח השיח יותר ויותר בציפור שלו. הוא התאמץ להנעים לה את השעות שבילתה בחיקו והציפור הקטנה, שחשה את אהבת השיח אליה, החזירה לו אהבה בשירתה הנפלאה.
יום אחד ראה שיח הורדים שהציפור מביאה איתה חתיכות קש ומתחילה לקנן עליו. הוא היה מאושר על שהציפור באמת אוהבת אותו יותר מאשר את כל העצים. מרוב גאוה ואושר- זקף את ענפיו, נשם נשימה עמוקה ונשף מתוכו ניצן ריחני אדמדם. לאחר ימים אחדים בקע מן הניצן פרח אדום, נהדר ביופיו, שגילה לציפור את כל אהבתו של שיח הורדים אליה. הציפור המשיכה לבנות את הקן, וכשהשלימה את הבניה, הטילה בו ביצים ודגרה עליהן.

     כמה חום ואהבה העניקו השיח והציפור זו לזו. אהבתם גדלה עוד יותר כשאר בקעו הביצים וציוצי הגוזלים החלו להישמע. הציפור הייתה יוצאת מדי בוקר לחפש אוכל לגוזליה, ושיח הורדים עטף את הגוזלים בעליו ושמר עליהם עד שובה. מדי ערב הציפור שבה לקן, האכילה את הגוזלים וזימרה להם שירי ערש.... וכך היה כל הימים.

     בוקר אחד יצאה הציפור כהרגלה לחפש מזון לגוזליה, והגוזלים הקטנים המתינו לשובה. פתאום הופיע מקצה הגן חתול שחור וגדול. הוא שמע את ציוצי הגוזלים וזמם לטרוף אותם. "בשום אופן לא אתן לחתול לטרוף את הגוזלים הקטנים שלי," אמר השיח בליבו. מרוב זעם ופחד החלו לעלות בבשרו זיזים דוקרניים בולטים, כמו קוצים, כמו שיער סומר של ילד נרגש. החתול המשיך להתקרב, ושיח הורדים הצטמרר עוד ועוד, ואז, כשקפץ החתול על השיח כדי לתפוס את הגוזלים, נדקר בקוצים החדים שצמחו לשיח הורדים. הוא השמיע זעקת כאב ונמלט.

     באותו הרגע ממש שבה הציפור לקן. כבר בדרך שמעה את זעקת הגוזלים ויללת החתול. רועדת ונרגשת הגיעה אל הקן והבינה מיד את פשר הקוצים הדוקרניים שעלו בבשרו של שיח והרדים. בעיניה, לא היו הקוצים אלא סימנים לאהבתו של השיח אליה, כמו הפרחים והניצנים שלו.
הציפור הודתה לשיח על שהציל את חיי גוזליה, ומאז ועד היום היא ממשיכה להשמיע לו את שירתה. ושיח הורדים נשאר מאז עם פרחים יפים וריחניים, ועם קוצים דוקרניים, בליבו אהבת הציפור ואין מאושר ממנו בכל העולם.

(ע"פ סיפורו של מכס נורדאו)

קוצים דוקרניים הם לא סימן של רוע,

אלא פשוט לאהבה- כזו שתבשם את יומך ותענג אותך בשיריה.

הוא עוד יבוא, חמודה, העיקר שלא תתפשרי...

שלך ובשבילך,

שוּש.

לפני חופשת פסח, המורה הנהדר שלנו לאנגלית ביקש שנכתוב לו עבודה על הספר שקראנו "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה." הוא לא הסביר מה צריכה העבודה להכיל, מה אני אמור לכתוב או מה מטרת העבודה- רק הזכיר את זה בכמה דקות האחרונות שלי השיעור, בחיפזון ומתוך חוסר זמן, והדגיש שהיא צריכה להיות בהיקף של שלושה עמודים. אז כתבתי.... ועכשיו תראו מה יצא.

הדף הראשון

הדף השני

הדף השלישי (והאחרון)

זהו, כאן זה נגמר.

אין עוד הפתעות ועיצרות דרמטיות.

הערכתי הכנה למורה לאנגלית (חחחחחחחחח),

[אה, כן, למקרה שלא הבנתם- אני ציני (נכון פריימן, נכון)]

שוש.

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָםהָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹתהָיְתָה, לָמַס. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּאֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָההִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים. דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵדכָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר-לָהּ. הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר. וַיֵּצֵא מן בת-צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף.  זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם, יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָכֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם; בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּרָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ. חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ:  כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם, בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּאֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ. כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ; רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה.

לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְהַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי:  אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה, בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. מִמָּרוֹם שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, וַיִּרְדֶּנָּה; פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹרנְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל-הַיּוֹם דָּוָה. נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ, יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִיהִכְשִׁיל כֹּחִי; נְתָנַנִי אֲדֹנָי, בִּידֵי לֹא-אוּכַל קוּם. סִלָּה כָל-אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי; גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי, לִבְתוּלַת בַּת-יְהוּדָה. עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִםכִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּצִוָּה יְהוָה לְיַעֲקֹב, סְבִיבָיו צָרָיו; הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה, בֵּינֵיהֶם. צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי; שִׁמְעוּ-נָא כָל-הָעַמִּים, וּרְאוּ מַכְאֹבִיבְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי, כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ:  כִּי-בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ, וְיָשִׁיבוּ אֶת-נַפְשָׁם. רְאֵה יְהוָה כִּי-צַר-לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּנֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, כִּי מָרוֹ מָרִיתִי; מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת. שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִיכָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ; הֵבֵאתָ יוֹם-קָרָאתָ, וְיִהְיוּ כָמֹנִי. תָּבֹא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל-פְּשָׁעָי:  כִּי-רַבּוֹת אַנְחֹתַי, וְלִבִּי דַוָּי.

(איכה א')

שוש.