צלצולים באוזניים, אלכוהול בזרם הדם, ומשפט אחד שמהדהד בראש...
"אם המצב היה הפוך, היא הייתה עושה את אותה הקרבה בשבילך?"
ואיך אפשר לענות על זה בכלל? הרי המצב לא הפוך. והאם זה באמת משנה?
ואם התשובה היא לא? האם זה אומר שאני לא צריכה לעשות את ההקרבה הזו בעצמי?
והאם זו באמת הקרבה כזו גדולה? כשבסופו של דבר בצידה השני עומד עתיד
טוב יותר במדינה בה אזכה לאיכות חיים טובה פי עשרות מונים מכאן?
אני מנסה להסביר שאני רואה במעבר הזה הזדמנות להתחלה חדשה. ששם טוב
יותר. אבל כל ההסברים האלו נשמעים כמו תירוצים. ואני לא רוצה לתרץ. מה אם שוב אני
עושה טעות? מה אם שוב אני מוכנה לעשות הכל ולתת הכל מבלי להיות בטוחה שהצד השני
היה עושה אותו דבר בשבילי, בשבילנו?
ומה האלטרנטיבה? לוותר על זה ולא לדעת לעולם מה היה יכול להיות? את זה
אני לא מסוגלת לעשות. ולמה כולם מתעקשים לשאול אותי את כל השאלות הקשות אחרי שכבר
הגעתי להחלטה? והאם הייתי משנה אותה אם התשובה לא הייתה מספיק טובה?
[לא.]
ושוב אני רואה אותה, כמו בכל מקום. ושוב מחכה שתגיד משהו, שתראה סימן
לחרטה. ושוב – זה לא קורה. והחלומות ממשיכים לרדוף אותי, ואני תוהה אם גם אותה.
חברים אומרים לי שלא תמיד צריך את שני הצדדים כדי קבל קלוז'ר. ולפעמים
צריך לעשות את זה לבד. אבל אני לא מצליחה. ומה יהיה גורלו של האגו המהולל שלי אם
אני אהיה זו שפונה אליה, אחרי שהבהרתי בחדות כזו שלא תעז לפנות אלי יותר לעולם? והאם
לא הגיע הזמן להפסיק כבר עם משחקי הכוחות האלו?
[כן.]
... ודווקא הייתה מסיבה אדירה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
