אחת שתיים שלוש

טוב, אז פתחתי את הבלוג הזה כדי לשפוך תלב, וזה קצת מוזר לי כי אני לא רגיל לכתוב ככה, לפני כולם. סביר להניח שבהתחלה לא יהיה לי מה לכתוב, ולאט לאט אני אשתחרר קצת. אבל נאי משאר שזה דיי מעניין לכם תתחת. אזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז:

יאללה ב-ל-ג-ן:P

טובטוב..הנה משהו:

 לשנוא. לשנוא. לשנוא את המקום. לשנוא את העולם. לא לחייך! לא לאהוב! לא לשכוח לשנוא! לזכור רק את הרע. לחשוב רק על הרע. הכל רע. שחור. קשה. כואר. לא לתת לאנשים לשכוח את הרע, את הרוע, את הכאב. רק הכאב יובל אותי, רק דרך הרוע אני אגיע רחוק. לדעת כל קמט, כל שערה. כל נקודה בעולם. להיות הכי טוב, בהכל. ורע. תמיד להיות רע. לא לזוז. לא לראות. לר לשמוע. לא לטעום. לעשות כלום. להיתבטל. לשכוח, מהכל. מכל הרע ומכל הטוב. לא לאהוב שום דבר חוץ מהכתיבה. אהבה אחת מספיקה. להיות מחונן. מושלם. לא נראה, לא נשמע, רק נקרא. לכתוב אהבה. לא לעשות אהבה, לא לדבר אהבה, רק לכתוב אהבה. לאהובץ את הכתיבה, המשפחה. דרך שנאה אני לא אגיע לשום מקום, לנוע דרך אהבה. לחיות את הרגע. לאהוב.לאהוב.

סעמק, זה דכאוני.

==============================

אח שלי רואה ערוץ הילדים, תמיד הוא פותח על כל מיני תכניות יפאניות מעאפנות כאלה, אבל הפעם הוא פתח על תכנית מדהימה, "בראץ". כן, כן, בראץ. גם אני חשבתי שזאת תכנית מפגרת על כמה ילדות חשות בנות 13 בגובה של ילדים בני 3. אבל תחשבו: מתח, ניו יורק וכוסיות בתכנית אחת. גאוני. אני מכור, נאי מציע גם לכם:P.

אבל אם לומר את האמת,חוצמזה, כל התכניות שם מפגרות. זה לא כמו שפעם, כשאני אהייתי ילד *לפני שנתיים* היו קלאסיקות. בוב הבנאי, כן כן, המוסכניק השרירי והכוסון, התחיל בערוץ הילדים. אבל הוא, כמו כל אחד שהצליח בעולם הגדול, שכח מאיפה הוא בא. לעומתו, יש אנשים טובים בעולם. קחו את בובספוג לדוגמא, הוא זוכר מאיפה הוא בה, והוא גאה בזה. אני לא אשכח שהוא אמר לי "גבר, אני הייתי ספוג, ואני אשאר ספוג. תשכח מכל הבנות והמכניות היקרות, אני נשאר אני."

זה כוכב!!! זה גבר!!!

טוב, אז חזרה לנושא, ערוץ הילדים זה ערוץ למפגרים. בעצם, זה לא יפה. כולנו היינו ילדים, חלקינו עדיין. אבל מצד שני, כולנו היינו מפגרים. אה, וחלקינו עדיין.