החיים מנקודת מבט אופטימית

4 חודשים תומר... 4 חודשים שאתה לא איתנו.

ורק אחרי 4 חודשים אני עוזרת את האומץ לפתוח ולכתוב על זה,

על הכאב, על הגעגועים, על החברים שהשארת שבורים מאחור, על החור שהשארת בלב של כולנו...

אני מתגעגעת אלייך, אני מוצאת את עצמי חוזרת בדרך הרגילה הבייתה ומסתכלת כל פעם מחדש בפנייה לבית שלך.

חוזרת בימי שישי הבייתה וזוכרת איך באופן קבוע הייתי רואה אותך בדיוק באותה נקודה.

אני נזכרת בכל כך הרבה רגעים שהיו ניראים חסרי משמעות ועכשיו משמעותם מוכפלת ..

אתה השארת אחרייך כל כך הרבה חברים, חברים שנשברו ..

אף אחד לא יחזור להיות אותו דבר עכשיו .

חבל לי , כ"כ חבל לי שלמרות הכל הם לא לומדים מהטעות,

ואני רואה אותם אחד אחרי השני עושים שטויות ...

הכביש זה לא משחק, למדנו את זה בדרך הכי כואבת שאפשר,

איבדנו בן אדם יקר,

אתה לא כועס עליהם ? שאחרי שאתה איבדת את הדבר הכי יקר, את החיים שלך,

הם מרשים לעצמם להמשיך להתנהג כאילו זה משחק?

אני באמת מתגעגעת אלייך תומר, יותר ממה שמילים יצליחו לתאר,

יותר ממה שאני מסוגלת להראות .

ואם רק הייתי יכולה לרגע להחזיר את הגלגל לאחור,

הייתי רוצה לחבק אותך, להגיד לך שתפסיק עם השטויות ואל תעלה על האוטו,

אבל את זה אף אחד לא יכול לעשות ...