להיות בפינה דחוק ומסכן-זה עצוב.
להיות בפינה דחוק ומסכן ולאהוב את זה -זה אומלל בטירוף.
ולעיתים זה נשמע כמו אימו בויז (למרות שהם כאלה יפים).
רק רציתי לספר, איך הגיע העור, איך הפכתי שחורה, ולמה אני כבשה:
*כבשה מעור שחור, שם קליט ודבילי. שמאחוריו מגיע סיפור רב פסקות.
כמו תמיד הייתי שקטה, קטנה ולא מזיקה. רציתי מפלט, מקום טוב כזה עם עידוד מפתיע.
מאחרים,
חשבתי לי בלוג, עשיתי לי בלוג. ציירתי לי עיצוב שחור ומקסים.
יצאתי ילדה דכאונית לחלוטין,ישבתי כתבתי-שפכתי הכול. חיכיתי דקות שעות וימים,
ואף אחד,
הפכתי דכאונית יותר ויותר-ציירתי לי עולם שחור.
ציירת אובך אופל ללא אור, ואחרי כל משפט ואחרי כל פסקה באה דמעה.
קמתי יום אחד,
עם אציטון ביד. לקחתי גם צמר גפן לבן, הוצאתי את הלק השחור.
סגרתי את הבלוג. צבעתי צפורניי תכלת-ורוד-צהוב-ירוק-סגול.
החלטתי שזה נגמר, חדלתי להאמין באחרים. האמנתי בעצמי-ובחופש האישי שלי.
החירות היא בעינים ולא במרחב, החופש שלי הוא השקט והשלווה שלי.
בלי אחרים ובלי עניינים-זו אני שמקיימת עולם טוב יותר,לעצמי.
כבשה מעור שחור היא מטאפורה עצמית,
-על העור שאין דרך לחדור בתוכו-משמע אף אחד לא יפגע בי עם העור הזה שלי, אבל ומי שינסה יהיה אנוכי וטיפשי,
-השחור הוא הנוסטלגיה שבי, הדרך להגיע למעמקים חדשים שהיו בי, הדרך לגלות עולם שבו שחור ולבן זה לא תמיד אפור.
-והכבשה, היא הרכות בין העור וכהות. הניגוד. היא עדינות ורוגע, וכל מה שאני צריכה בשביל לנשום.
אז לכן הרקע הוא לבן, כי הורדתי את השחור שבי, אז לכן הצבעוניות המזוויעה הזו כאן חוגגת. ורק שארגע אני יוריד גם את האפור, כי אולי לא תמיד אני צבעונית וססגונית. אבל לחיות בצבעים זה לחיות באכויות יותר טובות. (ואני לא מתכוונת לפקאצות בורוד).
נשתמע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
