תחייך אל החיים גם אם יש לך גשר בשיניים

יש כמה דברים במדא שלמדתי בדרך הקשה.  קודם כל, אני לא חסרת רגשות וסימפטיה. כשנכנסתי לכל הסיפור הזה עם האמבולנסים וההתנדבות הייתי בטוחה שיש לי לב עשוי מאבן,  עמיד בפני כל מקרה.

הייתי חיה ממקרה למקרה באמונה עיוורת שלא יהיה לי קשה להתמודד, שאני לא אתרגם אנמנזה ומצב רפואי לרגשות.

טוב , זה קצת יותר קשה ממה שזה נראה... מהר מאד מצאתי את עצמי נחשפת למקרים שקילפו את שכבת ההגנה הקשה שלי כאילו הייתה קליפה של בננה.  מצאתי את עצמי נכנסת לטפל באנשים שגרים בבית הרוס ללא ריצפה וללא חדרים. רק קירות וקורת גג. יצא לי לטפל בחסרי בית שמדלגים מבי"ח לבי"ח בתקווה למצוא שם מקלט ללילה ולהתחמק בשעות המוקדמות של הבוקר למחרת, כשהמשמרות של האחיות מתחלפות, כי אין להם את הכסף לשלם לא על האמבולנס ולא על האשפוז.

בילדים וקשישים הכי קשה לטפל. ילדים נופלים, טובעים, מפרכסים, נפצעים ומפתחים אלרגיות בכל יום שעובר. לכל רך קטן שאנחנו מפנים עם סירנה באמבולנס, מתלווים זוג ההורים המודאגים והלחוצים, חיוורים והיסטריים שחס וחלילה שלא תיפול אפילו שערה אחת מראשו של הפשוש שלהם...

ואני מנסה להרגיע, ואין לי מילים בפה. מה אפשר להגיד? זה לא יעזור בכל מקרה. זה לא שקבוצת הברות שונות וצלילים ישנו את הלחץ הבלתי נמנע והדאגה הבלתי פוסקת. (אם אתם חושבים שכשאתם מדברים אל הורה היסטרי והם שומעים מילים, אתם טועים... הם ישמעו הברות חסרות תכלית בשעה שהעיניים שלהם עוד נעוצות עמוק בילד שלהם). ילד אתה מגדל, ילד אתה מטפח. ילד אתה אוהב, וצופה בו מתפתח מהרגע ששמעת את פעימות הלב הראשונות באולטרסאונד. הרבה אנשים לא מפנימים את העצמה של האכפתיות הזאת, את המחוייבות שההורים חשים כלפי התינוק שלהם. מצידם שכל העולם ייחרב, כולל הם עצמם, והקטן שלהם יהיה בסדר.

וקשישים? סיפור הרבה יותר עצוב. אנשים בקושי מפתחים סימפטיה כלפיהם, כי הם דורשים לפעמים טיפול כמו בילד או בתינוק אבל לא קטנים כמו תינוק, ובטח שלא חמודים כמוהו.

הרבה קשישים נופלים בבית, שוברים עצמות, ונאנקים מכאבי תופת בשעה שהמטפל הפיליפיני שלהם (אם יש להם מטפל פיליפיני, זה כבר משהו!), מנסה להתקשר לאמבולנס, ובמקום זה מזמין מכבי אש, שמזמינים משטרה, שמזמינים אמבולנס, שמגיע אחרון כי עד שנזכרו לקרוא לו כולם כבר היו באירוע.  ואיפה הילדים שלהם באותו הזמן? הם יושבים רגל על רגל על איזו ספת עור בסלון רחב עם אישה וילדים, צופים באיזה סרט ואוכלים ארוחה חמה ומשביעה. לפעמים הם מרחיקים לכת ומגיעים אחרינו אל הבית חולים לבדוק מה שלום ההורים, דואגים שסידרו להם מיטה במיון וזזים.

הקשישים, שחיו חיים מלאים והשקיעו בחינוך הילדים שלהם, וחוו אהבה וחוו אכזבה, וחיו את הרגע, וצחקו ונהנו- עכשיו מוצאים את עצמם בשולי החיים שלהם, לבד, על מיטה בשרון, כשאין אף אחד שיחזיק להם את היד.

בשביל זה אנחנו שם, בתכלס. אני מדברת איתם באמבולנס, צוחקת איתם, שואלת על הנכדים. רובם שולפים תמונות שרשרת מהארנק של כל נכד ונכד ומספרים לכם כמה הוא נפלא. ומה אני עושה עם הבודדים שאין להם נכדים, ילדים, בעל או משפחה? – מדברים איתם על העבר שלהם, ופתאום ניתן להבחין באדם אחר לחלוטין שקורן מתוכם כמו סוג של זרקורים דרך העיניים. יש להם סיפורים מדהימים על חיים שקוראים עליהם רק בספרים. כל כך כואב לי שהסוף של הסיפור העוצר נשימה שלהם הוא בבית רבקה בפתח תקווה, כשהם נאלצים לאכול את אותו ג'לי ירוק כל יום, ולעשות עבודות יצירה בעיסת נייר.

מבפנים הם עוד צעירים, אתם יודעים?

לפני כמה ימים טיפלנו בילד שפרכס. זאת העונה של הפרכוסים, הילדים נהיים חולים בגלל הקור, מעלים חום ומפרכסים. הפראמדיק סחב אותו מפרכס בין הידיין עד שהגענו לאמבולנס, שם השכבנו אותו על המיטה והתלחנו לטפל בו.

האמא ישבה על כיסא הפראמדיק בשעה שחיברנו אותו למוניטור, אקג , סיטורציה ופתחנו לו וריד.  היא הביטה בו, במלאך הקטן והבלונדיני שלה, בשעה שהפרמדיק הזריק לו דורמיקום.

"ככה מזדקנים", היא אמרה לי והנהנה בראשה, לא מסירה אף לרגע את העיניים שלה מהקטן.

"ככה מזדקנים..." היא לחשה שוב וליטפה לו את הראש.

הבאתי לה את זוג נעלי הבית הקטנות והצבעוניות שלו, כי נאלצנו להסיר אותם. היא הכניסה אותם לתיק ההחתלה בדממה, מביטה בהם על סף דמעות. היום בערב כשהיא הניחה לו את הנעליים על הרגליים הקטנטנות והעדינות שלו, היא לא ציפתה שכשהיא תחזיר אותם לתיק זה יהיה בדרך לשניידר בנסיעה דחופה באמבולנס טיפול נמרץ.

באמת ובתמים, ככה מזדקנים. 

אני לא מאחלת את זה לאף אחד.

 מאיה.