לא כתבתי פה כל כך הרבה זמן.

כל שנייה שביליתי פה פתאום עולה ומציפה.

פתאום הכל כל כך קשה, ולחשוב שזה התחיל בגלל להקה.

הכל כל כך מסובך בגללך.

אני מרגישה מושפלת. קודרת. מיותרת.

אולי אישפוז. אולי מוות. אולי להפסיק לאכול?

כלום לא עוזר, תודה לך שהחזרת את זה לחיי.

איך הצבא ירצה אותי כשאני ככה? מיותרת וחסרת חשיבות.

הקולות שוב חוזרים, הלב שוב כואב, החיים שוב מיותרים

ורק אני עומדת איתנה מול אמתניי הטבע ושואגת ללא כל.