נפרדנו כבר לפני חמישה חודשים, והרגשות שלי כבר מזמן לא כפי שהיו. אבל פה ושם אני מבליחה געגוע לבחור שאהבתי כל כך. שהיה האהבה הראשונה שלי. האהבה הכי גדולה שלי.
בגלל שזה היה כל כך טוטאלי ומשמעותי, אני לעיתים חוששת שלא אוכל עוד לאהוב מישהו באותה עוצמה.
אני רואה את עצמי מעודדת חברות ואומרת להן שחייבים להמשיך הלאה אחרי פרידות. שחייבים לנסות ולהכיר אנשים. ש"נכון, לא תאהבי מישהי כפי שאהבת אותו, אלא תאהבי בצורה אחרת. אולי טובה יותר". אבל למה אני לא יכולה להקשיב לעצמי?
היינו ביחד שנה, נפרדנו והייתי עם אחר עוד שנתיים. אהבתי אותו ואנחנו עד היום ביחסים מצויינים. אבל באמת שזו הייתה אהבה אחרת. אהבה של אחים (רק שזה לא היה סוטה). ואז חזרנו והיינו עוד שנתיים ביחד. שנתיים לא בריאות במיוחד, אבל ככה היה הקשר בינינו. ושוב האהבה הגדולה שלא מרפה.
זה לא געגוגע אליו, אלא לתחושת הנוחות והודאות. הידיעה שאני אוהבת כל כך ושזה הדדי.
מאז היה לי עוד קשר קצר. מאוד. הוא אהב ואני לא.
אני חושבת שאם אני לא אוהב מישהו לפחות כפי שאהבתי אותו, החיים שלי מבוזבזים.
עכשיו השאלה היא איך חוטפים את הבום הזה. איך נופלים חזק כל כך?
איך נפלתי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ladette