אח שלי עזב את הבית. לא אמר לי שלום וזה בסדר.
עזב לאבא שלי. אמא שלי כמובן מרגישה נבגדת.
מאז שאנחנו ילדים היינו צריכים לבחור "או אמא או אבא". אני בחרתי בלי בעיה. ברור שאמא! לאח שלי היה קצת יותר קשה. יצא לו להכיר את אבא שלי משום שהורי התגרשו כשהיה בן 5 בעוד שאני הייתי רק בת שנה ואין לי כל זיכרון ממנו.
ז"א, היינו נפגשים אחת לשבוע-משחקי וידאו, פיצה וגלידה. היכרות/הורות/משפחה כל זה לא היה שם. אז לא אכפת.
בגיל 16 חתכתי את הקשר והוא אפילו לא ניסה. לא ניסיתי לבדוק אותו... ומאז נעלמנו אחד לשני.
אבל אח שלי והוא נותרו בקשר. בכיף שלהם.
אז איפה היינו? אה כן, אמא מרגישה נבגדת.
כל זמן שאחי שהה בבית היה תסכול מאוד כבד. מצד כולם. אמא שלי מצד אחד רדתה בו על שהוא לא נמצא בבית, שהשעות שלו הפוכות ושהוא לא עוזר.
אני מצדי כעסתי על זה שאני א. סינג'ור של הבית כי הוא לא מתחלק איתי.
והוא פשוט אבוד בעולם שלו. מתוסכל מסומם ודי ברפש.
אז אני מקווה שיהיה לו טוב אצל אבא שלי. מכל הלב.
מקווה שהוא ימצא את עצמו יותר שייך למשפחה ההיא. זו מסגרת שעדיפה על פני מוסד גמילה/כלא//חו"ל/חזרה בתשובה ומה לא...
הגיע הזמן לפרוש כנפיים בגיל 24.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ladette