נכון, הפסקתי לשחק כדורסל מאז הפציעה, זאת זכותי המלאה!
אבל למה ההורים חייבים להתעקש שאני אמשיך לעשות את זה עם הכיסא?! בנאדם בכיסא גלגלים לא חייב לשחק כדורסל אם לא בא לו!
"אבל אתה תמיד אהבת כל כך לשחק!" הם היו אומרים, בכל יום מחדש באותו הויכוח...
זה כבר נמאס!
אני לא רוצה לשחק בכיסא גלגלים!
לא צריך שכולם ירחמו עליי בגלל זה!
אני כבר לא אוהב כדורסל!
ונכון, הייתי רוצה להמשיך לשחק כדורסל אמיתי, אבל כולם כבר יודעים שזה לא יקרה! לא כשאני תקוע על הכיסא הזה!
באותו הויכוח האחרון, היו לי רגשות אשם איומים.
כמו בכל פעם, השיחה התנהלה על הכדורסל שהפסקתי לשחק מאז הפציעה.
"דיייייי!!! נמאסתם עליי לגמרי!! אני פשוט לא רוצה לשחק כדורסל יותר!! מה לא מובן?! או שאתם שונאים אותי ורוצים שאני אפצע שוב?! אולי אהיה משותק?! ואולי לא אהיה בכלל?! דייי עם הויכוח הזה!!!".
דברים איומים הטחתי בהורים שלי, שבסך הכל אני יודע שהם רק לטובתי ורוצים לעזור לי. אני אפילו לא יודע למה אמרתי להם את זה, אבל מאז אותו הויכוח המוכר, שהיה שורף לפחות חצי שעה ביום, הם לא הזכירו את זה אפילו פעם אחת במשך השבוע.
למעשה, הם לא החליפו איתי אפילו מילה אחת במשך כל השבוע.
"אני מוכן לנסות את הכדורסל נכים הזה שלכם", אמרתי בבוקר יום ראשון אחד, כשאמא העירה אותי לבית הספר.
"מה?", שאלה מופתעת.
"כן, ואני מצטער על מה שאמרתי בשבוע שעבר.. אני לא התכוונתי. פשוט זה נמאס שבכל יום יש את אותו הויכוח".
עוד באותו היום אמא רשמה אותי, וביום שני היה את האימון הראשון. קיבלתי "כיסא-ספורט" שהוא כיסא גלגלים שמותאם למשחקי ספורט.
אמא הצליחה לרשום אותי לקבוצה, למרות שהמשחק הגדול בעוד שבוע וחצי.
"אבל אני לא אצליח להתרגל לזה עד אז!", אמרתי לאמא, כשראשי מושפל לריצפה.
"אל תדאג, אתה תצליח! אתה היית הקפטן של הנבחרת, זוכר?", היא אמרה.
"אבל זה שונה! זה היה בלי הכיסא!", עניתי, "זה....." התחלתי להגיד, וגיליתי שאמא כבר מחוץ לאולם.
נשארתי לבדי, מחכה לקבוצה ולמאמן.
כעבור כ-10 דקות הגיע המאמן. איש ממש נחמד, דרך אגב.
גם הקבוצה כזאת, קיבלו אותי כאילו אנחנו מכירים כבר עשרות שנים!
מיד השתלבתי בקבוצה.
הם עזרו לי להתרגל לשחק עם כיסא גלגלים, וכעבור כמחצית השעה כבר תפסתי את זה והתחלנו להתאמן.
ההרגשה לשחק שוב כדורסל הייתה מדהימה ושכחתי את העובדה שאני משחק עם הכיסא!
הרגשתי שוב שחזרתי להיות אני הישן! אני! השחקן! השחקן עם הכדור!
הנה מגיע היום.
מחר המשחק!
מה אני אעשה? אני משחק רק שבוע וחצי! אני לא יכול לעשות את זה!
אני... אני מרגיש חולה! כן! פתאום אני מרגיש ממש חולה ולא יכול ללכת לשחק!
"אתה תהיה בסדר גמור, אתה תראה!", אמא ניחמה אותי כשראתה את הפרצוף שלי כשקמתי בבוקר המשחק.
ואני רק קמתי, ונותרתי לחוץ לאורך כל הדרך עד לאולם, עד לתחילת המשחק, עד לאמצע המשחק, עד לדקה ה-90...
"התוצאה 40 לקבוצת הבית ו-40 לקבוצה האורחת! נותרה עוד חצי דקה לסיום המשחק! שתי הקבוצות נראות נחושות בדעתן לנצח! מי מהן תזרוק את הכדור אל הסל המכריע?"
ואז הכדור הגיע אליי.
מה לעשות?? נותרה עוד חצי דקה!! אני באמצע המגרש!
אין סיכוי שבמצב כזה אני אצליח! אני משחק ככה רק שבוע וחצי!
ואז זרקתי את הכדור בכל הכוח, מנסה להיפטר ממנו, לזרוק את הגורל שנגזר אליי עם רגע תפיסתי את הכדור, משפיל פרצופי אל הקרקע.
"והכדור נכנס אל הסל בצורה חלקה! האורחים מנצחים את המשחק!!!!"
הסיפור משתתף בתחרות "חלומות, שאיפות ומציאות" בבלוג "כתיבה נוצרת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
