שלום, קוראים לי יובל ואני ילד רגיל לחלוטין. אם מתעלמים מהעובדה שבלילה אני אוהב לעוף לאור הירח.
למה בלילה, אתם שואלים? טוב, זה כדי שהאנשים הפשוטים לא יראו אותי, כמובן.
אף אחד לא היה רוצה להיתפס ע"י בני האדם. הם מרושעים. אמיליה סיפרה לי על מישהו שהתעופף באמצע היום. בגלל שנייה אחת של חוסר עירנות הוא נתפס ומאז לא ראיתי אותו יותר.
אני לא יודע מה הם עשו לו שם. דבר אחד אני כן יודע- הם מסוכנים.
טוב, אז אני כבר לא בדיוק ילד רגיל. הייתי ילד רגיל.
אתם בטח ממש מבולבלים עכשיו. טוב, הגיע הזמן לכמה הסברים.
פעם הייתי ילד נורמלי כמו כולם. הייתי הולך לביה"ס כמו כל הילדים בני גילי, הייתה לי אמא דאגנית, וכמובן, היו לי חברים רגילים. עד אותה שבת ששינתה את החיים שלי לגמרי.
מה קרה שם? טוב, אני די לא מדבר על זה, אבל נראה שעכשיו אין לי ממש ברירה.
זו הייתה עוד שבת רגילה, כמו כל השבתות, בה נהניתי במיוחד להתפנק במיטה עד שעת בוקר מאוחרת. שמעתי קולות של כלים נשברים, אבל לא התייחסתי לזה. "בטח אמא שוברת עוד צלחת", חשבתי. ואז שמעתי אותה צועקת. נבהלתי. קמתי מיד מהמיטה לראות מה קרה, ואז ראיתי את המחזה הנורא ביותר בחיי. אמא שלי מתפוררת לי מול העיניים ואין שום דבר שאני יכול לעשות.
ראיתי עוד משהו, ראיתי יצור קטן ואדום עם פרצוף זדוני יושב וצוחק. הוא החזיק מקל ביד. ניסיתי לתפוס אותו. לצעוק: "תחזיר את אמא שלי!!", ואז ראיתי מכוון אליי את המקל שלו. מהמקל שלו יצאה אלומת אור כחולה מסנוורת. לא היה לי זמן לזוז הצידה. ניסיתי להגן על עצמי בעזרת הזכוכית שהתכוונתי לזרוק עליו. הזכוכית שהייתה מיועדת לחלון ששברתי בטעות ביום שני האחרון.
להפתעתי, החלון לא נשבר כשאלומת האור פגעה בו. היא עברה דרכו ו.... טוב, זה הדבר האחרון שאני זוכר. ברגע שאחרי זה, מצאתי את עצמי בבית לא מוכר, שעשוי עלים, ומולי עמדה דמות משונה ובדקה אם אני בסדר.
בהתחלה חשבתי שאני חולם, כי הדמות הזאת הייתה פיה. פיה יפהפייה עם עיניים כחולות, כנפיים דקיקות ומחודדות בצבע ירוק בהיר, ושיער חום שהגיע עד לכתפיים שלה.
"אני חולם?", מלמלתי.
"לא", היא ענתה.
"למה את נראית כמו פיה?", המשכתי.
"טוב, אני פיה, אז אני אמורה להיראות כמו אחת, אתה לא חושב?", היא צחקה.
"אני לא מאמין בפיות", אמרתי, "איפה אמא שלי? אני חייב לראות אותה".
"תקשיב, אתה אולי מתקשה להאמין, אבל אני פיה. זה העולם שלי. ואמא שלך... אני לא יודעת איך להגיד לך... אמא שלך כבר לא תחזור".
"מה זאת אומרת לא תחזור? איפה היא? מה קרה לה?"
"גמדון-הרשע לקח אותה", היא הסבירה, "הוא גמדון רשע שניזון מנשמות שהוא גונב. את אמא שלך הוא הצליח לקחת. אבל אתה... אתה יצאת מזה בסדר. ברוך הבא לעולם שלי".
הפיה ראתה על הפרצוף שלי מיד שאני לא מבין למה היא מתכוונת.
היא הושיטה לי מראה.
"מה זה?", שאלתי.
"מראה".
"זאת לא יכולה להיות מראה. אני לא רואה את עצמי".
"בטח שאתה רואה את עצמך. אתה פשוט צריך לקבל את העובדה. עכשיו את חלק מהעולם הזה", היא אמרה, ויצאה מהבית.
המשכתי להסתכל על המראה. המום מכדי לעשות משהו.
במראה לא ראיתי את עצמי. ראיתי פרצוף מוזר שלא הכרתי. עיניים גדולות בצבע ירוק-זית עם אישונים גדולים ושחורים, אף קטן ומחודד, פה חסר שפתיים ואוזניים מחודדות.. ועל הראש הייתה לי בלורית גבוהה שהורכבה מ-3 שיערות ארוכות.
בחנתי את "עצמי" היטב.
"זה אני? מה קרה לי? למה אני ככה?", התחלתי לשאול את עצמי בקול, כשבדיוק הפיה נכנסה הביתה בחזרה.
"זה מה שאתה. אתה ניצלת מגמדון-הרשע בנס. הזכוכית ההיא- הצילה אותך. הכישוף עבר דרך הזכוכית ונחלש ולכן הפכת למה שאתה במקום להתפורר".
יצאתי מהבית, עדיין המום מהמקרה, כשפתאום משום מקום צצה ממולי נעל ספורט ענקית.
עוד מטר אחד קדימה, וכבר לא הייתי כאן כדי לספר את זה.
"מה זה היה?!", שאלתי את הפיה, ששמה היה אמיליה.
"אל תצחיק אותי", היא אמרה, "אתה בטוח מכיר נעלי ספורט. הרי בעולם שלך מייצרים אותן".
"אבל למה היא כזאת ענקית?!", שאלתי מזועזע, כשאני עוד בהלם שכמעט נמחצתי למוות.
"הנעל בגודל הרגיל שלה", היא אמרה, ולא הוסיפה שום מילה.
המשכתי לבחון את האזור החדש. מצאתי מראה קטנה על הרצפה. טוב, פעם היא הייתה מראה קטנה. עכשיו היא אפשרה לי לראות את כל הגוף שלי. גיליתי שיש זוג כנפיים דקיקות ומעוגלות. די דומות לכנפיים של דבורה.
"מה אני?", שאלתי את אמיליה, והיא ענתה לי שאני שדון.
"אבל לשדונים אין בכלל כנפיים", התווכחתי.
"אה באמת? אז איך אתה מסביר את זה?", היא הצביעה על הכנפיים שלי.
"אני לא יודע. בגלל זה אני שואל מה אני", עניתי.
"אתה שדון. מי אמר לך שלשדונים אין כנפיים?".
לא עניתי לה. מי אני שאני אתווכח איתה? אני שדון אולי שעתיים. היא פיה מאז ומתמיד.
התכוונתי להמריא אל על, ואמיליה הזהירה אותי שזה מסוכן. היא סיפרה לי על שדון שהמריא באמצע היום, ומאז לא חזר, והלכה לביתה.
בינתיים הכרתי כמה שדונים שבאו לראות מי הדייר החדש, ומיד התעניינו מאיפה באתי. סיפרתי להם את כל הסיפור, מההתחלה ועד הסוף. הם הקשיבו בשקיקה. דווקא נחמדים השדונים האלה. הם אפילו עזרו לי לבנות לי בית. ממש לידם.
אחרי זה כל אחד הלך לביתו. ואני? אני כמובן התעלמתי מהאזהרה של אמיליה. וכמובן, אני והמזל שלי, נתפסתי. בתוך לא אחרת מאשר רשת פרפרים רגילה.
אני פשוט שונא את עצמי על המעשה הטיפשי הזה.
נלקחתי לבית מוזר וגדול מלא בכלובים עם חיות קטנות וגדולות, חמודות, מעופפות, אבל הכי מהכל- עצובות.
ומה ראיתי שם? בתוך צנצנת עם מכסה ועליו 3 חורים קטנים לאוורור? שדון קטן ועצוב, יושב ובוכה על מר גורלו.
"אח!", צעקתי כשנזרקתי בחבטה לתוך צנצנת דומה והונחתי ליד השדון העצוב.
"עוד אחד לאוסף!", שמח האדם שתפס אותי, "אז מה... אתה תספר לי איפה הכפר שלכם? איפה יש עוד כמוכם?".
שתקתי.
אני לא אעשה את זה. אפילו שאני שייך לשם רק חצי יום. עכשיו אני שייך לשם, ויותר מזה, גם אם לא הייתי שייך לשם, אני לא אעשה את זה לעולם. הוא יפגע בהם.
והבחור יצא מהחדר.
ניסיתי לגרום לצנצנת להתהפך, ניסיתי לצאת ממנה.
היא כבדה מידי.
ואז ראיתי את גמדון-הרשע יושב ומצחקק לו.
"אז מה... אתה משחק במזל שלך, ילד, הא?"
כעסתי. "חתיכת.....", הרגשתי איך הכעס עולה בי, "תחזיר את אמא שלי יצור מכוער שכמותך!! תחזיר אותה!", הרגשתי איך הכוח בי מתעצם. הרגשתי איך יש בי כוח לצאת מהצנצנת הזאת, להרים אותה ולזרוק עליו. התנגשתי בצנצנת בכל העוצמה שלי.
כבר הזכרתי שאין לי מזל?
קמתי, בקושי, והתיישבתי. ראיתי את גמדון הרשע ממשיך לצחוק.
ואז ראיתי מהחלון את שלושת השדונים שהכרתי לפני שעות ספורות. הם סימנו לי שאשתוק.
שתקתי.
הם הרימו ביחד ענף ענקי של עץ. נכנסו דרך החלון הפתוח והתחבאו.
הסחתי את דעתו של גמדון-הרשע.
"אה כן? רק לידיעתך אני כבר מצאתי את אמא שלי! היא תיכף תבוא ותמעך אותך. למעשה, אני חושב שהיא כבר מחוץ לדלת. הא! אכלת אותה!".
גמדון-הרשע הפסיק לצחוק פתאום. למעשה, אני חושב שהוא נעשה אדום אפילו יותר ממה שהוא.
פתאום הוא קם במהירות, קפץ מהשולחן לרצפה ורץ לדלת.
היה מצחיק לראות אותו רץ. הוא רץ כ"כ לאט, ומתעייף כ"כ מהר.
שלושת השדונים מיד יצאו מהמחבוא והיכו בו כל כך חזק שהוא התעלף. אחרי זה הם חידדו את הענף, ו.. טוב... הם נפטרו ממנו אחת ולתמיד.
אחרי זה הם שיחררו אותי ואת השדון השני, שגיליתי, מסתבר, שהוא גם היה פעם ילד רגיל כמוני.
התחלנו לשחרר את כל החיות, שפתאום נראו כ"כ מאושרות.
הם אפילו אמרו לי תודה! (כן, בהתחלה גם אני הייתי בשוק כשהן פתאום התחילו לדבר איתי. מסתבר שאני יכול לתקשר עם חיות ^^).
ואז נכנס האדם שתפס אותי. עם ארנבון קטן, חמוד ומפוחד.
כולנו נאלמנו דום. עד שהתעשתי, "לתקוף!!", צעקתי.
כל החיות, בלי יוצא מן הכלל, התנפלו על האדם. הוא היה כ"כ המום שהוא נפל וכמעט שהארנבון נפצע. עם קצת עזרה מ-4 שדונים נוספים הצלחנו לתפוס אותו ולא להימחץ למוות על-ידו.
אחרי שהאדם התעלף מרוב פחד, יצאנו כולנו לחופשי, מאושרים מתמיד.
אני ו-4 השדונים הנוספים חזרנו הביתה, נסערים ונרגשים מהחוויה שזה עתה עברנו.
אני נכנס למיטה, נרדם ל-12 שעות שינה רצופות.
בבוקר קמתי, ומצאתי שדונית בבית שלי. סידרה, ניקתה, אירגנה, והכינה לי אפילו ארוחת בוקר.
בלי לחשוב פעמיים, צעקתי, מאושר: "אמא!".
הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה "סיפורי מדע בדיוני/פנטזיה" בבלוג "כתיבת נוצרת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
