אני מרגיש כבול, כלוא... אני מרגיש שאני בבית כלא עם סורגים בלתי ניראים.
למה התחלתי את זה בכלל? זה רק נעשה קשה יותר. אני כבר לא יכול לעמוד בזה..
הכל התחיל בגלל מוטי.. או שלא??
הכל התחיל במסיבה של מוטי. הגיעו כל החבר'ה, והמוסיקה החלה. בהתחלה רק רקדנו, אכלנו קצת, ואז ניגש מוטי אל הברמן וביקש ממנו וודקה. הוא הציע גם לי. "אתה לא רוצה לטעום?", הוא שאל. "לא", עניתי, אבל הוא חזר והציע: "תנסה... כוס קטנה.. אתה לא יודע מה אתה מפסיד", וכל החבר'ה הצטרפו אליו במטרה לשכנע אותי לשתות.
לבסוף השתכנעתי: רק כוס קטנה... מה כבר יכול לקרות? ושתיתי. הרגשתי ממש מעולה. "תביאו לי עוד!", ביקשתי. וככה התחלתי מכוס אחת קטנה, והגעתי לבקבוק שלם, ומאז החיים שלי רק הסתבכו.
המשכתי לשתות ולשתות, ואני מגיע לכמות של 3 בקבוקים ביום, בביה"ס הציונים שלי רק יורדים ונעשים גרועים יותר. ויש ימים שאני לא טורח בכלל לקום לביה"ס. נעשיתי בליין. התחלתי לבלות בכל לילה, ובבוקר ישנתי. ההורים החלו לשאול מה קורה איתי.
לא יכולתי לספר להם שאני יוצא בכל לילה ושותה 3 בקבוקי וודקה, ולפעמים מקנח בכוסית יין.
"אני בסדר", הייתי עונה. אבל הם לא הרפו, והמשיכו בשאלות.
באותו יום כבר הרגשתי כלוא לגמרי. כבר השתמשתי בכל התירוצים הקיימים: "אני לא מרגיש טוב", "כואב לי הראש", "אני עייף", "עשיתי שיעורים עד מאוחר", "הלכתי למסיבה עד מאוחר", "לא ישנתי טוב בלילה".
לא היו לי תירוצים נוספים לעייפות המתמשכת ולכאבי הראש שלי.
איך אני יוצא מזה? חשבתי.
ואז הגיע הרגע. ההורים נכנסו לחדר, התיישבו על המיטה שלי והחלו בשאלות הרגילות שלהם:
"מה קורה חמוד? הכל טוב?", הם שאלו.
"אני עייף, זה הכל", עניתי.
"אתה נראה חיוור, אתה בטוח שאתה רק עייף?", המשיכו.
"כואב לי קצת הראש, אבל אני בסדר".
"אין לך חום", הם אמרו תוך כדי מדידת החום שלי.
"אין לי", עניתי בחוסר סבלנות.
"אז מה קורה איתך בזמן האחרון?", הם שאלו, מנסים להבין את ההידרדרות הפתאומית במצב הרוח שלי, העליזות שלי, בלימודים.
"לא קורה איתי כלום!!! תעזבו אותי כבר!!!", צעקתי עליהם, מסתיר את הדמעות בעיני ומנסה להתגבר על קולי החנוק.
"אתה יכול לספר לנו מה קורה איתך. אתה יודע שאתה יכול לספר לנו הכל. אנחנו ההורים שלך. אתה תמיד יכול...", הם אמרו ברוך.
הבטתי בהם בעיניים גדולות, דומעות.
'ההורים שלי'. הם צודקים.. הם ההורים שלי! אני יכול לספר להם. אבל... מה תהיה התגובה שלהם? הם יכעסו. בטוח. הם יאסרו עליי לצאת מהבית בשנה הקרובה! אני לא יכול לספר להם.
לא. אני חייב לספר להם! בתור ההורים שלי, הם חייבים לדעת מזה!
"אני...", התחלתי, "שותה".
"מה זאת אומרת?", שאלו, לא מבינים.
"מה זאת אומרת 'מה זאת אומרת'? אני שותה. נקודה. וודקה, יין... משקאות חריפים!", עניתי בחוסר סבלנות.
הרגשתי חוסר אונים מוחלט. איך אני יכול לעשות להם את זה? הם התאמצו כ"כ לחנך אותי לעשות את הדבר הנכון, למנוע ממני את השתייה החריפה, לעשות ממני אדם ישר, משכיל, פיקח. ותראו מה עשיתי לעצמי!
"זה בסדר", הם ענו, "זה בסדר".
מה? הם... לא כועסים? לא מרתקים? כלום?? רק 'זה בסדר'? הבטתי בהם במבט שואל, בעיני הדומעות.
"אנחנו יודעים", הם המשיכו.
"אז... למה לא אמרתם כלום? לא ניסיתם למנוע ממני.. תראו למה הפכתי את עצמי!", צעקתי, ספק על עצמי ספק עליהם.
"רק רצינו לתת לך להבין את טעותך". הם חייכו.
הייתה שתיקה קצרה של דקות ספורות.
"כעת", הם המשיכו, "אתה מבין את טעותך. יש לך את האפשרות לפתור אותה. ואנחנו כאן בשבילך. אתה מסוגל לפתור אותה. אנחנו יודעים את זה. אתה יודע את זה", הם אמרו ויצאו מחדרי.
פתאום תחושת חוסר האונים נעלמה והתחלפה בתחושת שמחה, בחיוך.
פתאום הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שאין עוד סורגים שכובלים וכולאים אותי בתוך עצמי.
פתאום הרגשתי הרגשה שלא הרגשתי זמן רב. הרגשתי שוב מהי חירות.
הסיפור משתתף בתחרות הסיפורים בנושא "חירות", בבלוג "כתיבה נוצרת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
