יום אחד, גם השמיים יקרסו.

היום היה..ממ..דיי מפחיד.

חזרתי הביתה מבית הספר בשעה 14:55 בדיוק. נוכחתי לדעת שהמפתח לבית נמצא אצל אמא שלי, ש-לא- חזרה הביתה.

אז חיכיתי. ישבתי מחוץ לבית וחיכיתי עם החתול המסומם שלי.

כעבור רבע שעה שמעתי קולות. צעקות ברמקולים שמגיעות מפינת הרחוב.

ירדתי לברר מה קורה וחבורת שוטרים התנפלו עליי בצעקות :  "ילדה כנסי הביתה! מה את משוגעת? את רוצה להתפוצץ?!"

כמובן, שלא רציתי להתפוצץ. חפץ חשוד, והפעם רציני.

פינו את כל הרחוב לבתים, היה ריק.

חסמו את הכבישים וצרחו על אנשים שייכנסו לבתים.

רק אני, ילדה קטנה, גלמודה ומסכנה יושבת לי בחוץ בעוד חברות שוטרים אגואיסטים צועקים עליי, הפלא היקר שלי ז"ל לא איתי, ואני כמו מטומטמתץ מחכה שיקרה משהו.

טענתי להגנתי שאין לי מפתח, ושאין לי מושג איפה ההורים שלי. אז הם החליטו פה אחד להכניס אותי לניידת.

"אני לא הולכת בלי החתול שלי, אני לא רוצה שהוא יתפוצץ!"

הם לקחו אותי בכוח.

לבסוף שכנעתי אותם שייתנו לי לצאת ואני אשאר בפתח הבית בלי לזוז ולנשום, והם הסכימו.

השעה 15:34. אני בקריאות לחתול שלי: "רמבם!! אל תרד למטה בבקשה! פספס.. " מושכת אותו מהזנב בתקווה שלא יברח לי.

-פיצוצים-

פחדתי, פחדתי שייקרה לי משהו. אני לא יודעת למה אבל זה הפחיד אותי. כולם היו בבתים ואני בחוץ. מכונות ענקיות הסתובבו שם, כנראה שייכות לחבלנים.

-ישועה-

השעה 15:55.

אני רואה את אחותי רצה עם מפתח ושוטר לכיוון הבית. "קחי, השוטרים הסכימו לי להביא לך את זה".

נכנסנו סוף סוף הביתה. בנתיים אבא שלי עדיין תקוע בפקקים בחסימות, ושומעים פיצוצים. אוף.

היה שלם- יש רק חלק.

היה מלא- נשאר ריק.

היה פתוח- נסגר.

היה נחמד- נמאס.

היה לב- נשבר.

היתה נפש- נעלמה.

היתה שמחה- נשאר עצב.

היתה תקווה- יש יאוש.

היה איש- יש זיכרון.

היו חיים- נשאר מוות.

היה מקום, נשאר מקום.

היה ילד- נשאר ילד.

היה חבר- נשאר חבר.

היה כבוד- גדל הכבוד.

היה שקט- נשאר שקט.

היתה אמת- לנצח תשאר אמת.

חפרתי כנראה,

אז צ'או לכם, :] [:

העלמה פומלה-L-