יום אחד, גם השמיים יקרסו.

מרגישה מוזר. מן הרגשה מעיקה כזאת שנמצאת בבטן. אני לא חושבת שזה נורא, זה כמו משהו שאני עדיין לא יודעת. אולי בקרוב אני אדע.

המתנה.

ציפייה שגדלה מרגע לרגע, וזה מעיק, מעיק מאוד.

מחשבות שברצוני לדחוק, נדחקות אלי חזק יותר מאי פעם, וזה מרגיז, אך אין שום דרך לעצור אותן.

אני יודעת שזה לא ילך. כבר אמרתם לי. בדיוק בגלל זה הציפיות שלי אף פעם לא מתגשמות כמו שהן.

כי אומרים "זה יעבור" , אבל אחרי תקופת זמן ארוכה שזה לא עובר, זה הולך איתי לכל מקום. לפעמים בעליות, לפעמים במורדות.

וזה לא חולף , כי בכל פעם שאני איכשהו מצליחה להדחיק את זה לצד, אני שוב רואה את הפנים האלו, הפנים שאני כ"כ אוהבת, וזה חוזר כמו בשיטפון של רגשות .

כמה קשה לעמוד לייד, כמה קשה להביט מהצד, כמה קשה לא לומר דבר.

ובכל פעם שאני עוברת לייד הבית שלו אני מתסכלת טוב טוב, לבדוק שאולי הוא בסביבה, עובר, ואולי תהיה לי הזדמנות לפחות לומר לו שלום.

מתקרבים, רבים, ואז מתרחקים. ושוב. ושוב. ובדיוק כשאני בטוחה שהגעתי לקצה, לשיא, קורה משהו .

לא משנה , חפרתי קצת.. XD

בין החושך לעלטה, שוכן לו הכאב.

לפעמים הוא באוויר, לפעמים בלב.

בכל תזוזה, כפיפה או סיבוב  הוא אלייך מתלווה,

הוא קיים בעבר, קיים בעתיד, וקיים בהווה.

בחשכת הלילה, נמצא הירח.

קטן, שברירי למראה עין, אך זורח.

ושביל זהוב של אבנים נמלא באור,

דרך המלך תוכל לחזור.

בכל סמטא, בכל מקום סגור או פתוח,

מתחת לכל צמרת עץ ברוש או אשוח,

תמצא את הכאב שבך ידקור,

הביטחון שלך ירד, ישתלט עליך קור.

אך כמו החושך הגדול והירח הקטן,

לך מתנה אלוהים נתן.

יצור קטן, ושברירי, ששמו "תקווה",

יפתח לך פתח ישיר אל האהבה.

ובכל מקום, בכל זמן שבך הכאב ידקור,

קח איתך את התקווה, היא לבטח תעזור.

צ'או לכם, נתראה :)