יום אחד, גם השמיים יקרסו.

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע

הייתי חייבת לעשות את זה 0.0"

אוקיי אז ככה, מפגש ישראשוקס אתמול , היה כיףף בטרוף D:

פגשתי מלאמלא אנשים, כולל דור ודורי איי לאב יו טו 3>

- אני חייבת להודות, שהמפגשים האלה מעלים לי בטרוף את הביטחון העצמי -

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאה הצטלמתי עם מקסי הגמד החש! D: חחח ירדתי עליו XD

OMG ! ! !

אנ'לא מאמינה, היום כינרת :O

ניקי 3 ימים, נשרוד לא?

איי לאב יו , ומקווה שהמזוודה שלך תהיה מספיק גדולה :| :C

יש לי שמש שמש שמש, יש לי שמש על הראש XDD

העמדתי שמש, זה כ"כ יפה :P P:

אתה? אני מתגעגעת אליך.

כבר 3 חודשים שלא ראיתי או דיברתי איתך.

הלוואי שידעתי איך לתפוס אותך.

אני לא אוהבת אותך, אבל אתה חשוב לי.

אני מרגישה אליך קרבה ענקית ואני מתגעגעת.

אני יודעת שהסיכויים שתקרא את זה הם כ"כ קטנים,

אבל אם תקרא, בבקשה, בבקשה תנסה ליצור איתי קשר.

עידו , אני צריכה אותך.

3>

מקס תרגיש טוב , אני תמיד פה אם תצטרך אותי 3>

אתם?

קשה לי.. .קשה לי לראות אותכם ביחד.

שתבינו, כל אחד מכם הוא עולם ומלואו בשבילי.

אבל ביחד זה כבר אחרת.

באמת.

ובאמת שאני מפרגנת, אני מבטיחה.

אין לי כוונות רעות, אבל בכל זאת, קשה לי.

אני אוהבת אתכם,

אני אוהבת אותך בנפרד, ואותך בנפרד.

בזמן האחרון יש עליי עומס עצום.

בלימודים, משפחה, חברים.

עכשיו אמא שלי לא מרגישה טוב וכל הסדר פסח עליי.

קשה לי, אני לא רוצה להתמוטט.

אין לי זמן.

יש מי שצריך אותי.

יותר מדיי...

היו 3 תמונות.

3 תמונות מכוערות של בנות.

הבת המצולמת הראשונה אמרה: "אני יפה, אבל התמונה לא יצאה טוב".

השנייה אמרה: "אני מכוערת, והתמונה שלי יצאה טוב".

השלישית אמרה: "התמונה שלי יצאה כמו שאני".

ניקול תהיה דג! חחחחחחחחע !

החיים בבית משפחת ביטון מנקודת המבט של הבת האחת והיחידה, הבכורה מכל האחים

אז ככה, יום בצפר.

השכמה שלי ב- 5 וחצי בבוקר. משתיקה את השעון המעורר לנוכח קריאות גניחה של אחותי הקטנה שרוצה להמשיך לישון. רצה למקלחת, מסיימת את המקלחת. הולכת להתלבש.

זמן לא טוב. השכמה של אחותי שמסרבת לקום לנדנודיה של אימי. לבסוף הברירה היחידה שנותרה : "תעירי את אחותך". ואני? כמובן שלא אתחשב במפלצת הקטנה. מזנקת עליה קפיצת ראש סיבובית היישר אל עמוד השדרה, והיא מתעוררת בצעקה : "אמא, היא מרביצה לי!" כמובן שתחת הלחץ העצום של הבוקר לאמא שלי לא ממש אכפת, לכן אחותי מנסה לערב את אבא, שעדיין חורפ במיטתו. –ניסיון לא יוצלח להעיר את אבא- . אני ניגשת לארון להוציא בגדים, עדיין עם המגבת עליי. אחותי הקרצייה שעה עומדת ומתווכחת איתי על מי תפתח את הארון ראשונה, לכן אני נדרשת להעיפה עם אגרוף. –מתלבשת- רצה לשירותים, לחץ של בוקר. נכנסת לשירותים, -ריח רע עד מאוד-, כנראה שוב אחי הקטן שכח להוריד את המים. נדפקתי. רצה לשירותים השני, תחת לחץ עצום בשלפוחית השתן, מתכוננת להכנס ושומעת את אמא שלי קוראת בשמי. "פלג, פלג!! תזהרי שלא לדרוך על..." -פלאקק- "פיפייייייייייי!!!! אימא למה לא אמרת?!" יופי, הרגל שלי עכשיו מלאה בפיפי. מתעלמת והולכת להשתין סוף סוף. שוטפת את הרגל ומחכה לאבא שלי שיתעורר בכדי שאוכל לעשות פן. –לא מתעורר- -מעירה אותו בכוחות עצומים- -עושה פן- בזמן זה אמא שלחה משלחת חילוץ קקי, כי הלשנתי על אחי שלא הוריד מים XD  ברגעים אלה רואה את אחותי עם אטב כביסה על האב כתחליף למסיכת אבח, רצה לשירותים בכדי ללחוץ על כפתור הורדת המים. שמה את ספריי מטהר האוויר עם "הריח הטוב". -נגשת לשירותים להתאפר, מתעלמת מהריח הנפלא- T_T. בשלב זה, אחים שלי ערים לגמריי, ובאים לזרוק עליי את צבי הצעצוע שלהם כי אין להם תחליף אחר לשעשוע בבוקר. נכון שהם נחמדים? הולכת לדחוף כמה דברים לתיק ומתכוננת לצאת מהבית. לא, מפתאום, פתאום אחי רוצה חמצוץ ולא מוכן להתפשר על קוביית שוקולד. אופס, נגמרו החמצוצים. ואחי הקטן, עד שלא יקבל את מבוקשו לא יתרצה. כמובן, אני זו שנשלחת למסע אדיר להבאת החמצוץ כי זה "על הדרך" . רצה עם איזה חמצוץ מצ'וקמק ביד, רואה את אחי מתלהב ומורח סוכר בכל מקום. סוף סוף הולכת לבית הספר.

-נניח שסיימתי בצפר-

חוזרת הביתה, סוף סוף בית ריק מאדם. –כבר לא- -צעקות של משוגעים בכניסה לבית- -דפיקות ובעיטות איומות בדלת-.

שוב אחים שלי. פותחת את הדלת, מצעד של שלוש אחים, מהקטן לגדול נכנסים לבית, ומשאירים אחריהם דלת פתוחה. –מתעצבנת- "אלה!! [אחותי] כמה פעמים אמרתי לך לסגור את הדלת?!" אחותי מסרבת לסגור. "תזהרי, אני אתן לך מכות" . אחותי כבר לא מסרבת לסגור. אמא באה. "סידרת ? " "לא." "אז תסדרי" "טוב" . "שגם אלה תסדר!" אלה: "אני סידרתי אתמול" אני: "טוב" .

שומעת "הופ" מהטלוויזיה. שוב אחים שלי. הבעייה היא ש-הופ- אמור להיות משהו חינוכי שעוזר לילדים קטנים להתפתח. אמרתי להתפתח.? אני משערת שבדרך כלל זה ככה, רק שאצל אחים שלי זה אחרת. שיר שמתנגן בערוץ: "נסיך מקליק, קליק, נסיכה מקליקה, קלאק, ככה נוהגת משפחה בטוחה...."  שומעת את אחים שלי אחריי כמה שניות של עיבוד השיר לשפתם:" נסיך מפליץ, פליץ, נסיכה מפליצה, פלאץ, ככה מחרבנת משפחה מסריחה" איזה יופי. ואחריי זה עוד מאשימים אותי שאני מלמדת אותם דברים כאלה. נתקו את הופ וסגרו עניין.

-מסדרת בקטנה- מתכוננת ללכת. "פלג אפשר לבוא איתך? " "לא" "אני יגיד אותך לאמא" "תגידי." "אמאאאאאאאאאאאאאאאא" –אני מתחמקת מהבית-

-נניח שחזרתי-

"פלג תפני את השירותים, תומר [אחי] רוצה לצחצח שיניים". "נצחצח ביחד". אחי תומר בא לצחצח שיניים. אחריו בא אחי השני, השד הקטן בעל מעשי הזימה החקוקים בנשמתו. –קולטת אותם מתכננים משהו ומצחקקים- -יורקים עליי גושי משחה מפיהם המצחין מבמבה של ערב- -מנסה להגן על עצמי בבעיטות, אך לשווא- "אמאאאאאאאאאאא, הם יורקים עליי!" "אמרתי לך לפנות את השירותים".

יוצאת בזעם ומסתגרת בחדר על המחשב. מדברת בפלאפון עם ניקול ביטון, שומעת את אחיי הקטנים מתנפלים על אחותי השטן בעת שהיא מנסה להקריא להם סביפור על מכונית. הולכת לישון.

לכל החברים שלי שלא מבית הספר שלי- מצטערת. זה היום האחרון שלי על המחשב ועל האינטרנט. אמא שלי נתנה לי להגיד שלום.

 כמובן שאני כותבת את זה אני בוכה, אבל אין ברירה.

אם אתם שואלים, אני אספר. אמא שלי ראתה את הפירסינג . אני פוחדת שהיא תיעלב.

אני לא יוצאת בחצי שנה הקרובה, וזה סופי. לא מביאה חברים. 

כל מי שלא בבית הספר לא יראה אותי ולא יתקשר איתי, כי גם את הפלא מחרימים לי . וכולם, כן כולם, אני ממש מצטערת. כולכם חברים שלי, אני אוהבת אותכם. חצי שנה אני לא יתקשר איתכם וזה הרבה אבל לא נורא.

סליחה, אני מצטערת.

אם תראו את זה תדעו שאני מצטערת ואוהבת אותכם.  

העידכון האחרון שלי בחצי שנה הקרובה. אני מרגישה כיאילו אני עוברת לאיזה אי בודד.

אני כ"כ עצובה.

אמא, אני מצטערת. מצטערת ואוהבת אותך.

חצי שנה אני לא אהיה פה, אין צורך להגיב אם לא בא לכם.

האחריות עליי עוברת אליך.

אני מפחדת...

אתה רע.

לא להלחם בכם\ אני..

 אל תעזבו אותי,

אל תשכחו אותי.

אל תגידו לי- לא להילחם...

בכם.

והשתיקות שבי,

האהבות שבי,

רק ייקחו אותי למקום אחר,

רחוק יותר.

לא לראות ולא לשמוע,

רק לשבת ללא נוע,

פקודה אחת- רק שלכם,

ואני כבר לא איתכם.

נפרדו כל הידיים,

זה כבר לא הולך בשניים.

להיות לבד ולא יותר,

לא להחליט לא לוותר.

פזמון:

אל תעזבו אותי,

אל תשכחו אותי.

אל תגידו לי- לא להילחם...

בכם.

והשתיקות שבי,

האהבות שבי,

רק ייקחו אותי למקום אחר,

רחוק יותר.

כל התקוות שלי קניתם,

החלומות אותם בניתם,

עזבו הכל, אמרו שלום,

לא לקוות ולא לחלום.

הסימנים שבי הטבעתם,

השתיקות שלא הפרתם,

לנצח ישארו,

ישארו - לא יעברו.

פזמון...

לא לחזור ולא לשכוח,

לא להבליג ולא לסלוח,

להיות חזק ואמיתי,

הם לא ייקחו אותי.