Harmony

 בוכה כמו הגשם הראשון בשנה,

מחכה לאדמה שתפתח פיה,

תיקח ותבלע אותה כמו באפלה, השתיקה.

כאביה נלקחו ממנה בעינוי ללא מוסר,

התנפצו והתפזרו, וכל הרסיסים הנותרים,

נעלמו אט אט בדממה השוררת כאן.

ובחדר הלבן הזה, הכול כמעין מוצא של דבר,

מחסן כאביהם של כל אלו השואלים.

העיניים כבר שורפות, חסרות אונים.

הכתפיים כבר כבדות, כאילו סחבו נצח, כל רכושם במסע מפרך.

הרגליים מותשות מהלגלוג הלא נגמר

והלב מהמטען, כבר מזמן נשבר.