מסיפורי איציק

נפגשתי עם ק’ אתמול, הלכנו לסרט, מאוד מצחיק, דרך-אגב. סיימנו את הערב אצלי, התחלנו "להשתעשע", ואיכשהו משם הגענו לריב.

אתם יודעים, מדי פעם זה קורה, לא ביג-דיל.

אלא אם כן זה קורה יותר מדי, ובמקרה שלנו זה די נכון.

אני לא יודע מה קורה שם, אבל נראה שאנחנו מסתדרים, עד שלב מסוים ואז, אנחנו פשוט לא. אני אוהב את ק’, מאוד, אבל פשוט נראה לי שבסופו של דבר, אנחנו לגמרי לא מתאימים. ואני לא חושב שרק אהבה מספיקה לקשר. כבר עברנו את זה בעבר, החלטנו לתת לזה הזדמנות שנייה, אבל עכשיו זה נראה כאילו טעינו, אנחנו לא באמת מסוגלים להשתנות, אנחנו לא באמת מתאימים.

היא לעולם לא תהיה מינית מספיק בשבילי, אני לעולם לא אהיה מסודר מספיק בשבילה, היא לעולם לא תתעניין בדברים שאני אוהב לעשות, ולא בגלל שהיא לא תרצה, אלא פשוט כי זה באמת לא מעניין אותה, כמו שאותי הדברים שהיא אוהבת לא מעניינים, אבל אני משתדל להתעניין בכל מקרה.

אפשר להמשיך עוד הרבה, אבל זה באמת לא העניין, אלא עד כמה אפשר להתפשר בשביל האהבה? האם שני אנשים, שבאמת אין להם שום דבר משותף, יכולים להיות זוג? אני לא יודע, אבל אני די בטוח שלאחרונה הבנתי מה גורם לי למצב-רוח המתסכל הזה, וזה פשוט ההבנה הזו שלא משנה מה נעשה, לעולם לא נתאים ונהיה הזוג שהייתי רוצה שנהיה, ולעולם לא תהיה לי איתה את מערכת היחסים שחלמתי עליה כל חיי.

אבל מה עושים? איך אומרים לה את זה, ואיך אומרים לה את זה כדי שתבין, ולא רק שתבין, אלא שתקבל? ואיך אומרים לה את זה, ועדיין מסבירים לה שרק לאחרונה הבנתי סוף סוף מה באמת מפריע לי, ושזה לא משהו שידעתי כבר הרבה זמן?

אחרי שק’ הלכה אתמול, ידידה שלי התקשרה אליי בשתיים ומשהו בלילה, קפצה אליי, ביקשה לשחק קצת בפלייסטיישן, רצתה לראות סרט אלים, ובסוף פשוט נרדמה אצלי. ק’ בחיים לא היתה מתקשרת אליי בשעות כאלה, כי היא בנאדם של בוקר (ואני של לילה), בחיים לא תשחק איתי מרצונה בפלייסטיישן, ועוד במשחק מכות, בחיים לא תראה איתי סרט אלים, ובחיים לא תרגיש בנוח מספיק פשוט להירדם אצלי, בלי הכנה מראש, בלי להביא דברים, בלי להתארגן. היא פשוט לא כמוני, ולא כמו האנשים שאני מסתדר איתם כל-כך טוב, אבל מה אפשר לעשות כשאני אוהב אותה כל-כך?!

אוף.

ֲ 

אני.