מסיפורי איציק

דאמיט.

זה ממש מעצבן, אני מנסה לכתוב, אבל לא ממש מצליח.

אפילו בבלוג אני בקושי מצליח לכתוב, ואני גם לא סובל את מה שאני כותב.

אין לי מושג מה הבעיה, יש לי רעיונות, יש כיוונים, יש דמויות, יש סיפורים, אבל אני לא מצליח לעשות שום דבר עם זה.

עכשיו, לכל בנאדם זה פחות משנה, אבל אצלי זה ממש עניין של חיים ומוות.

טוב, לא עניין של חיים ומוות, אבל אפשר להגיד שאלו החיים שלי.

מאז שאני זוכר את עצמי כתבתי, בגיל ארבע וחצי למדתי לקרוא, קצת אחרי זה לכתוב, ומאותו רגע התחלתי לכתוב שירים, סיפורים קצרים, מערכונים ומה לא. במהלך הצבא, המפקד שלי קנה לי ספר על כתיבת תסריטים, כי ידע שאני כותב, שאני אוהב סרטים, ושאפילו ניסיתי לכתוב תסריטים רק מקריאה של תסריטים אחרים.

אחרי זה התחלתי ללכת לקורס באוניברסיטה הפתוחה, ולבסוף נרשמתי ללימודי תסריטאות וכתיבה יוצרת בקאמרה אובסקורה, אבל אחרי שנה עברתי לסם שפיגל וסיימתי שם את הלימודים.

אני רוצה להיות תסריטאי, ולא רק שאני רוצה, אני יודע שאהיה כזה. אני גם מתכנן לעשות את זה בחו"ל, לכתוב סרטים להוליווד וסדרות לתעשיית הטלוויזיה בארה"ב.

אני גם מתכנן להוציא ספר סיפורים קצרים ולבסוף גם רומן.

אבל אני לא אצליח לעשות שום דבר מאלה אם אני לא אצליח פאקינג לכתוב משהו!

דאמיט.

אני.