קטע שהופיע בבלוג הזה לפני שנתיים בדיוק,
כשסבא שלי נפטר:
עכשיו הבנתי..
אין יותר חזק ממנו
הוא לוקח את הכל..
את הטוב, את הרע,
את האמת ואת השקר..
אולי זה היה חייב לקרות ולא היתה ברירה..
זה קורה לכולם כשהם מסיימים..
סבא..
אני מתגעגעת אליך.
היום כשסימתי בית ספר רביד הייתה אמורה לבוא אלי..
חיפשתי אותה, ולא מצאתי, אז הלכתי לבית של סבתא שלי.(13:00)
כשהגעתי לבית של סבתא שלי נכנסתי וראיתי אותה מדברת בטלפון.
"זה לא הזמן המתאים." היא אמרה.
"טוב יש לה זכות לדעת אבל- בסדר. אני יספר."
נכנסתי הביתה וישבתי על הספה.
וחיכיתי... חיכיתי שהיא תגיד את זה,
את הנורא מכל.
ידעתי שזה יבוא.. הייתי בטוחה.
"גאיה" היא אמרה,
"בואי נשב אני רוצה לדבר איתך."
שתקתי, לא יכולתי להוציא מילה, התייבש לי הפה, ננעלו לי השפתיים.
"גאיה.." היא התחילה,
"את יודעת שאנשים זקנים מתים." היא שאלה בלי לבקש תשובה.
פה כבר הייתי בטוחה, ידעתי מה היא רוצה אבל המשכתי להקשיב.
"סבא היה חולה.."היא המשיכה.
"יותר טוב לו ככה..".
לא משנה מה היא אמרה, לא עזר כלום.
רצתי לשירותים..
לא יכולתי לעצור את הדמעות...בכיתי, צרחתי, רצתי בכל הבית.
רציתי לעצור הכל, לחזור בזמן שנתיים אחורה ולחבק אותו שוב.
"זה לא פייר.. זה כל כך לא פיייר!! ללא.. לא נכון...!"
תמיד היית יכול הכל,
היית מזיז את השמש בשבילי,
חוצה את האוקיינוס,
תמיד היית הכי הכי,
הכי חכם, והכי נדיב.
אין מישהו בקיבוץ שלא מכיר אותך,
ואין מישהו שבביתו אין את אחד מעבודות העץ שלך.
סבא... אני אוהבת אותך.
אני מתגעגעת, אני רוצה שתחזור...
סבא בבקשה.
תגיבו חכם,
גאיה.
-עריכה-
תגידו מה שתגידו,
באלי בלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
koshka:)