רוב הטקס כבר עבר, עשרות אומנים שלא חלמתי שאראה אותם לעולם הופיעו כמה מטרים לידי על במה ענקית, ואפילו נפנפו בידיהם לעברי.

'חלום שמתגשם' אומר לעצמי בראש. 'כן, זה באמת חלום שמתגשם'.

סובבתי את ראשי לרגע, בודק מי האנשים שיושבים קרוב אליי. מבטי נעצר עלייה.

'זו היא?' מנסה לבחון אותה כמה שיותר מקרוב, בלי להראות חשוד, 'כן, בהחלט היא' .

היא סובבה את ראשה לכיווני, ישר סובבתי את ראשי לכיוון השני כדי שלא תראה שבהיתי בה.

"היי, קיפודי!" פנתה כנראה אליי, הלב שלי התחיל לדפוק במהירות.

"אה.. כ-כן...?" שאלתי בגמגום.

"אתה יכול לזוז רגע? אתה מסתיר לי את הצלמים! זאת אומרת, השיער הקיפודי שלך מסתיר לי את הצלמים. בקיצור, תזוז וזהו, טוב קיפודי?" אמרה בזלזול.

זזתי קצת באי נוחות, רואה אותה ישר מחייכת לצלמים אשר מנסים לקבל תמונה שלה בכל מחיר.

"קבלו במחיאות כפיים סוערות, את ניקול שרזינגר, מגישת הפרס הבא 'הצעיר והמצליח' "  הודיע הכרוז.

" תודה לכולם על מחיאות הכפיים, תודה רבה." כאשר עלתה לבמה הצלמים חגגו. "טוב, אז כולנו רוצים לדעת מי האיש הצעיר והמצליח ביותר, אה?" שאלה את הקהל, והקהל צעק כבר, מתרגש, "טוב, אני פותחת את המעטפה.. והצעיר והמצליח ביותר לשנה הזו הוא.. אלכסה ווינברג!" אמרה בהתרגשות, "בואי לפה אלכסה, עלי לבמה וקבלי את הפרס!".

אלכסה הסתכלה עליי במבט חודר ועקוצני, מלא משמעות. כאילו קיבלה משהו שמגיע לי, למרות שבכלל לא הייתי בקטגוריה הזו.

"תודה! תודה לכולם, לג'ייקוב, לאמא ולאבא, למשפחתי היקרה. ובעיקר, תודה לכם מעריצים יקרים שלי, שתומכים בי תמיד! אוהבת אתכם באמת, הפרס הוא שלכם!" הקהל התחיל להשתולל והצלמים תפסו כל תנועה שלה.

כאשר ירדה מהבמה החיוך שלה ירד, והשתנה לאחד שלא אכפת לו בכלל, עם תמימות.

ניסיתי לא להסתכל עלייה, אבל זה היה קשה. הסתכלתי על כל צעד וצעד שלה.

"ביל? ביל.. ביל? בילבילוני חמודוני?" טום קורא אליי, מנפנף עם ידו לפני פניי. מחזיר אותי למציאות.

"אה, מה?" שאלתי ומצמצתי בעיניי.

"אתה קולט שהרגע ראיתי את ניקול שרזינגר? היא אלוהים! אלוהים.. תודה לאלוהים שהפגיש בינינו. יו, ניראה לך היא תסכים ללכת איתי הביתה?" הוא שאל בהתלהבות.

"כן בטח.. מה שתגיד טום."עניתי לו בחזרה באי אכפתיות.

כבר ערב, ועדיין חושב עליה.

'אולי אני אצא לטיול קצר? כן, בהחלט. זה יעזור, לא?'מנסה לשכנע את עצמי.

נעלתי את נעליי במהירות ולקחתי את המפתחות, "טום, יצאתי! אל תחכה לי, אני לא יודע מתי אני אחזור". לא חיכיתי לתשובה ויצאתי מהבית.

אני הולך, חושב הרבה. על החיים, על הפרסום, מה היה קורה אם בכלל לא היה את כל זה, על המשפחה, על אמא שלא ראיתי כבר כמה שבועות, על המעריצות.

"אח!" נתקעתי במישהי.

הושטתי אלייה יד, אך היא לא לקחה אותה וקמה לבדה.

"אוי סליחה, אני ממש מצטער. באמת!" דיברתי אלייה.

"זה בסדר, אני רגילה" צחחקה קצת.

בחנתי אותה. נערה יפיפיה, בת שבע עשרה פחות או יותר, שיער חום גלי, לא ארוך ולא קצר, סגנון לבוש שלא בדיוק התאים לגילה הצעיר. מבטי נתקע בעיניה, עין אחת חומה ועין אחת כחולה.

"וואו." לחשתי, בוהה בעיניה.

"אמרת משהו?" שאלה.

"אמ.. לא, אז איך אמרת שקוראים לך?" מנסה להחליף נושא.

"לא אמרתי," צחחקה, "אלי." הושיטה לי יד, "ואתה?"  'זה הוא.' חשבה לעצמה. 'זה מר קיפודי.. רק, אחר.'

"ביל" חייכתי את חיוכי הממיס.

"אז אממ, ביל..אני קצת ממהרת, אז אני אלך עכשיו" היא אמרה בחיוך והחלה ללכת.

"חכי רגע" צעקתי לעברה "אולי את רוצה לבוא איתי לשתות משהו?" שאלתי לאחר שאזרתי את כל כוחותיי,

"אני ממש לא יכולה אבל תודה בכל זאת" היא אמרה וחייכה חיוך רחב "אבל אנחנו ניפגש, אל תדאג" היא אמרה והלכה.