פרק שבע. קריאה מהנה, וסופשבוע נעים.

למרגלות הדלת שכב לו בשקט זר פרחים ומכתב.

הרמתי את זר הוורדים שכלכך אהבתי- צבעו היה אדום כדם.

פתחתי את המכתב שממנו נדף ריח טוב של בושם.

"אני לא יכול לשכוח ממך. תפגשי אותי בשמונה מתחת לביתך.."

ניערתי את ראשי כמנסה לצאת מן החלום הרומנטי.

נכנסתי אל תוך הבית, מגישה לסבתי את הפרחים.

"קחי , הבית יראה יותר צבעוני איתם." סבתי הביטה בפרחים ואז הלכה להשימם באגרטל.

יצאתי לי מן הבית, מוציאה סיגריה מהתיק ודוחפת את המכתב פנימה.

הצתתי את הסגריה והתחלתי להלך ברחובות גרמניה הקרה.

צעדתי על המדרכה האפורה והבלויה. מרוב צעדי התרגשות, התקרבתי אל בית הספר במהירות.

הייתי כמה מטרים, כשפתאום, שמעתי את הצלצול.

"אוי, לעזאזל!" אמרתי בעודי רצה במהירות.

נכנסתי לכיתה דקה קצרה לפני שהמורה העצבני נכנס וצעק,

"כולם להוציא מחברות, יש לכם בוחן על אניטגונה."

כולם הוציאו אנחת "אין-לי-כוח." משותפת, ואני הוצאתי את מחברתי בשמחה.

הייתי מעולה בספרות. הייתי כותבת המון. וכשהייתי ילדה קטנה, אפילו זכיתי בתחרות.

המורה הביט על כולנו והחל להכתיב את השאלות על הלוח הלבן שמאחוריו.

התחלתי לענות במהירות עם עטי האדום; והנה, מלאתי לו דף אחד, ומיד אחריו השני והשלישי.

סיימתי את בוחן בהרגשה מעולה. היום הזה הולך להיות מעולה.

בהפסקה, ישבתי לי, נהנית מטיפת השמש שגופי יכול לספוג כדאי להתחמם.

הרגשתי יד נוגעת בכתפי הסתובבתי. וראיתי את לרה עומדת מאחוריי.

היא חייכה חיוך ענקי מצד לצד.

"אז, איך היה אתמול? קט הייתה שמחה?" שאלה בזמן שחיבקה אותי.

"את אפילו לא תנחשי מה קרה.." אמרתי ומתחתי אותה לקראת הבאות.

ישבנו במשך רבע השעה של ההפסקה ודנו במה שהיה אתמול.

"את צריכה ללכת להיפגש איתו!" אמרה לנה וסיכמה את השיחה.

"אין לי זמן אני עובדת היום.." אמרתי ופני הפכו למעט עצובים, כי, האמת-

בתוך תוכי כן רציתי להיפגש איתו. כבר שנה שלא יצאתי, נהניתי, חייתי.

הייתי עם מישהו.

"את צריכה לאנוס אותי אחרי מה שאני אגיד עכשיו, ואני באמת לא מאמינה שאני אגיד את זה." אמרה לנה ואני הבטתי עליה במבט לא מבין.

"אני אחליף אותך היום. צאי קצת, תיהני." הבטתי בה מספר שניות ואז הוספתי.

"לא. אני לא מוכנה לזה. אני לא מסכימה שתעבדי במקומי. אין סיכוי!"

"אני לא שואלת אותך." אמרה ורצה לכיוון הכיתה, "את תצאי איתו!" אמרה לנה ונעלמה בהמון האנשים.

'..אז, אני מניחה שיוצאים היום. כמה זמן לא יצאתי. אני לא בטוחה שאני אזכור איך זה ליהנות בכלל.' חשבתי לעצמי בזמן שפילסתי את דרכי בין כל האנשים לכיתה.

חזרתי הביתה. קט ישנה בחדרה שנת צהריים וסבתא נראתה כאילו נשארה באותה תנוחה. יושבת ורואה טלוויזיה. על שולחן האוכל הקטן הונח זר הפרחים היפיפה.

לקחתי איתי חטיף שוקולד והלכתי לחדרי.

התיישבתי על מיטתי. "אוי שיט, מה אני אלבש?"

צעקתי והפרתי את דממת הבית. פתחתי את ארוני, חיטטתי בארוני עד שראיתי אותה

שוכבת לה בסוף הארון. 'כמה זמן לא לבשתי אותה.' חשבתי לעצמי.

הוצאתי אותה ופרשתי אותה על המיטה. 'זה לא יותר מידי?'

הבטתי עליה נחה על המיטה. 'לאאאא, היא בסדר גמור.'

היא הייתה כל כך יפיפייה. זאת הייתה שמלה בצבע תכלת בהיר תפוחה קצת וסטרפלס. הבטתי בה. שמחה כלכך שקניתי אותה.

הדקות עברו כמו שעות. הבטתי בשמלה תוהה עם ללכת או לא.

השעה הייתה שבע וחצי. ידעתי שאני כבר אמורה להתחיל להתכונן, אבל, עדיין היו ספקות בליבי.  'מה כבר יכול לקרות?' חשבתי לעצמי ולבשתי את השמלה; נעלתי מגפי עקב שחורות, ושמתי מעליי מעיל שחור ארוך.

התאפרתי וסדרתי את שערי השחור לאחור .

"שיט, אני מאחרת!" לקחתי תיק קטן ודחפתי לתוכו פלאפון, ארנק, ואיפור.

רצתי לכיוון הדלת.

"אל תחכו לי." אמרתי לעבר קט וסבתא.

סגרתי את הדלת ורצתי במדרגות. ירדתי אל הרחוב.

היה לי כל כך קר. זה לא היה כזה חכם ללבוש שמלה, אה? חשבתי לעצמי.

"אני לא מאמינה..."

פרק שתיים.

אני שמחה שאהבתם את הפרק הראשון.

קריאה מהנה ובטוחה.

"אז, מה אתה עושה כאן?" שאלה מאי בזמן שהיא וביל הלכו ברחוב, ללא היכר אחד בשניה, שותים מילקשייק קפוא אל תוך החורף שבזה הרגע נפתח.

מה הוא באמת עושה כאן?

הוא ברר את מילותיו, מסתכל על מאי שהחזירה מבט תמה, ספק אם יודעת שהוא מסתכל עליה בכלל ובאותו הזמן משחזר את כל מה שאמרו לו לפני הטיסה.

התרגשות גורמת לך לשכוח דברים.

"אני והלהקה שלי פה, כי, איזה מנהל של חברת תקליטים הזמין אותנו לחוזה." "באמת? נשמע שאתם באמת מפורסמים כמו שאמרת ואתה לא מסומם או משהו כזה.." ביל עיווה את פרצופו בחוסר הבנה, אבל, גיחך למשמע מחשבותיה הגלויות עד כאב.

"כן, אני מניח."

"איזו חברה?"

"אנאפו נו ג'אפן." אמר ביל במבטא משעשע.

אף על פי כן, מאי נעצרה במקומה, כמוכת הלם. ידה כמעט ושמטה את המילקשייק, ובמקום זאת, אחזה בה לאחר כמה שניות בחוזקה.

"הא.. ואתה הלכת-"

"כן, הייתי בדרך לשם." השיב ביל, מתעלם מהעובדה שהיא לרגע הייתה בהלם. כנראה שלא היה לזה חשיבות רבה אם החליפה נושא, או שמא, לא רצתה לשתף אותו בכך.

וייתכן שסתם, חי בסרטים.

"ובכן, אני די ממהרת." אמרה, מלמלה ספק אליו ספק לעצמה דברים ביפנית ושתתה עוד קצת. לאחר מכן, הרימה את ידה והצביעה על מגדל מסויים מבין כל המגדלים הגבוהים והזקופים שעומדים מולם, במרחק כמה רחובות.

"תתקדם שמה, תמיד ישר ואז תראה שלט בצבע אדום שמורה לך לפנות ימינה. אל תקח מוניות. חבל על הזמן והכסף." הוסיפה בשקט, ממשיכה לשתות.

"תודה." אמר, מסתכל עליה. שניהם נותרו במקומם. 'ייתכן וגם היא..'

הרגע הזה היה בין הרגעים שהאדם טרם פיענח.

הוא רצה לומר לה שהוא רוצה לפגוש אותה שוב, אבל, אין לו סיבה מיוחדת. ועל מה היא חשבה?

האם לעזוב כעת, או להמשיך להובילה למרות שנראה כי היא מסתדרת לבד?

"מה קרה?" שאלה. הוא הרגיש שעברו שניות אחדות, וכאשר שאלה את השאלה, הובך במקומו, חושב שהוא כנראה עמד כמו טיפש במשך דקות ארוכות.

"את תסתדרי?" שאלה מטופשת. המבוכה שלו עלתה והוא חשב עד כמה היה יכול לשאול משהו יותר טוב.

היא חייכה אליו חיוך נעים ואמרה שכן.

"אני בטוחה שעוד ניפגש, קאוליץ'." לא ייאמן עד כמה יכלה לקרוא את מחשבותיו.

"איך את יודעת?" היא חייכה אף יותר שלא שאל שאלות בסגנון "מה? מה זה משנה כבר?".

"דברים רבים קורים ביפן. וכמובן, שפוגשים אותי." הוא ידע שזה מטאפורה מטומטמת ובנאלית, אבל, הוא תמיד נמשך למיסתורין הזה.

תמיד רצה לפענח אותו. לדעת כיצד אנשים מתנהגים. איך הם יודעים.

"אם את אומרת, קאסאהרה, אני מאמין לך, למרות הקושי."

שניהם צחקו.

הוא הרגיש טוב. הוא הבין לפתע כמה לחץ נאגר בו, וכמה הוא רגוע עכשיו.

בתוך טוקיו הענקית שלא מפסיקה לנוע ולהפתיע.

עכשיו הוא חשש לעזוב אותה, שמא, יאבד שוב לתוך כל הפנים חסרות ההבעה. הלא מוכר.

מוזר, כבר הזכיר?

"ביל?"

הדלת נסגרה. ביל נכנס לחדר המפואר בבית המלון, יחד עם שקיות של אוכל ושתייה בידיו, בתוספת של טבעת או מוצר טיפוח לשיער שהיה חסר במלאי.

אחיו החווה את מבטו לעברו, יושב עוד בכורסא ומעשן. ביל היה יכול לחשוב שאחיו פשוט נשאר כך, אילולא הגיטרה לא הייתה לצד הכורסא יחד עם המגבר- מחובר לחשמל.

ביל נאנח בייאוש.

"טום, תוציא את התקע. משהו שבטח תמיד קשה לך לעשות. להוציא דברים ולגמור."

"אל תתחיל. מה הבאת?" טום קם, מגלגל את עיניו ומכבה את הסיגריה על המאפרה.

ביל הוציא בקבוק בירה לאחיו כיודע כבר מה רצה. טום לקח את הבירה בחיוך מסופק, וטפח על שכם אחיו.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן הפעם?" שאל, פותח את הבקבוק.

"פגשתי את העתיד הלא מתוכנן שלי, לראשונה." חייך.