אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם .

אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם- פרק 3

לקחת את הסנדוויץ בחוסר חשק ונכנסתי לאוטו. נסענו לבית הספר החדש וכל כך הרבה מחשבות ורגשות עברו בי, הרגשתי נורא. לא ידעתי איך להתמודד עם כל סערת הרגשות שנכנסה בי. הגענו לבית הספר ...

" מתוקה, את רוצה שאני אכנס איתך? "

" לא אמא זה בסדר אני כבר ילדה גדולה ואני יכולה להסתדר "

בתוך ליבי כל כך רציתי את אמא איתי, לידי רואה שהכל בסדר. אני מודה שהתביישתי קצת שאמא תכנס איתי כי אני באמת  כבר ילדה גדולה ולכן הלכתי לבד.

נשקתי לאמא שלי על הלחי ויצאתי מן האוטו.

נכנסתי לבית הספר, כולם היו שמחים, כולם צחקו הרגשתי כאילו שנים לא הייתי בעולם האמיתי הזה.

ראיתי בעיניי איך נכנסתי שנה שעברה לכיתה, איתו, כשהוא מחזיק לי את היד ונושק לי נשיקה על הלחי.

לא הצלחתי להדחיק עוד את הכאב הצידה. רציתי לצאת מבית הספר ולחזור למיטה. לא ראיתי כלום בעיניים מרוב דמעות הסתובבתי ורצתי לכיוון השער. נעמדתי מול השער ואז נזכרתי שהוא תמיד היה אומר לי: "תתמודדי עם הבעיות שלך, אל תברחי מהן". ניגבתי אני פניי, לקחתי נשימה ארוכה והסתובבתי חזרה לכיוון מבנה בית הספר. זה הכל בשבילו חשבתי לעצמי.

היה צלצול וכך אחרי חמש דקות כל המבנה היה שקט, קול צחוק התלמידים נעלם, כל החיוכים נעלמו. מה שרק ראיתי, היה עומק, חלל ריק וגדול חסר צבעוניות וחסר שמחה.

לא ידעתי לאן ללכת, לא מצאתי את עצמי בכל המבנה הגדול הזה, לא תיארתי לעצמי שאת "תחילת שנת הלימודים" אני אתחיל לבד, אני אתחיל בלעדיו ובלי החברה הכי טובה שלי. חיפשתי את חדר המנהלת, לא ידעתי איפה הכיתה שלי וגם באיזו כיתה אני, התחלתי ללכת וללכת מחפשת בן- אדם, מחפשת מישהו לשאול אותו ולא מצאתי. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות, לא יכולתי, איך אני יכולה להתמודד עם הבעיות ולא לברוח מהן כשאתה לא כאן איתי?! איך?!

שמעתי מאחת הכיתות את המורה צועקת: "חכו לי כאן, בשקט אני אלך להביא לכם את הדפים מחדר המורים" "אני אמרתי בשקט!".

שמעתי את הדלת נפתחת וישר קמתי, סידרתי את עצמי והסתכלתי לאן היא הולכת, הלכתי אחריה. חשבתי שהכל יסתדר לי עכשיו ואז היא הסתובבה: "אפשר לדעת מה את עושה בחוץ?! אין לך שיעור עכשיו ?!"

לא ידעתי מה לענות לה, בטח לא יעניין אותה סיפור החיים שלי: "אני.. אה לא.. זאת אומרת..."

היא קטעה את דבריי ואמרה: "בואי איתה עכשיו למנהלת, תסבירי לה לא לי". "כבר אין לי סבלנות לתלמידים האלה" היא מלמלה לעצמה. התנחמתי בעובדה שעכשיו לפחות אני אגיע לחדר המנהלת ואדבר איתה וכך אחרי שתי דקות בערך הגענו אל המנהלת:

המורה: דורית, יש לך כאן מישהי שכנראה לא מתאים לה ללמוד

לא נתתי לדורית (המנהלת) להתחיל את דבריה ואמרתי אני:

"ל..לא, אני חדשה כאן בבית הספר, אני נועה, לא ידעתי איפה החדר שלך נמצא וחיפשתי אותו..."

המורה: אה, אני מצטערת נועה.

טוב אני חייבת ללכת, יש לי כיתה ללמד היום.

המורה לא חיכתה לאישורה של המנהלת ויצאה, היא כנראה פחדה שהמנהלת תעיר לה או משהו כזה.

המנהלת: בואי, שבי על הכיסא.

התיישבתי על הכיסא ונשמתי נשימות כבדות וארוכות.

המנהלת: אז, איך אמרת שקוראים לך?

אני: נועה, נועה אהרוני.

את יודעת מי אני את, את פשוט לא מקשרת.

אני עברתי לכאן לא מזמן אחרי שה..

המנהלת: כן, כן אני יודעת.

זה בסדר אל תספרי לי, אל תכאיבי לעצמך עוד.

אני כבר יודעת את כל הסיפור.

אני: תודה.

אמרתי בשקט. דמעות קטנות זלגו לי מהעיניים אבל הפעם לא עצרתי את עצמי, נתתי לעצמי לפרוק את הכל.

המנהלת: תביאי לי דקה אני אבדוק באיזו כיתה את משובצת ואני אבוא איתך.

אני: אוקי

המנהלת יצאה מחדרה ואני נשארתי בחדרה לבד. עלו לי למלא זיכרונות מהימים שהייתי איתו ולא יכולתי לעצור את זה, הזיכרונות רצו בראשי כל הזמן בלי הפסקה.

כעבור שתי דקות המנהלת נכנסה ואמרה לי שאני אבוא איתה.

הלכתי איתה, היא הובילה אותי לכיתה ואמרה לי "חכי לי פה בחוץ".

המנהלת הוציאה את המורה מהכיתה ואמרה לה שאני התלמידה החדשה, ושהיא כבר יודעת איך להתנהג איתי. הרגשתי כאילו מבדילים אותי משאר התלמידים. מה זה את יודעת איך להתנהג איתה?! מה אני שונה במשהו?!. המורה נכנסה לכיתה ואני נשארתי עוד בחוץ.

המורה: תלמידים, באה אלינו עכשיו תלמידה חדשה.

שגיא: היא כוסית?

המורה: שגיא, אתה לא רוצה בעיות מתחילת השנה נכון?!

אז כמו שאמרתי היא חדשה. אני מבקשת שתתנהגו אליה יפה, עברה עליה תקופה לא קלה אז אני מבקשת התחשבות אבל גם אל תבדילו אותה מכם, היא אחת כמוכם בדיוק למרות הכל.

המורה קראה לי להיכנס לכיתה ואני נכנסתי. עמדתי ליד הדלת והדמעות שוב איימו לפרוץ.

המורה: איפה עכשיו אני אשים אותך?

אני: אני רוצה לשבת לבד, בבקשה.

המורה: טוב.

שגיא! לך עם נועה ותביא איתה שולחן מאב בית.

שגיא: טוב

יצאנו אני ושגיא מהכיתה.

שגיא: אז מה? מאיפה באת לפה?

לא יכולתי לדבר, ידעתי שברגע שאני אדבר אני אתחיל לבכות שוב.

שגיא: ילדה? הכל בסדר?

אחרי שתי דקות: "טוב נוו מה את משחקת איתי את משחק השקט?!"

אני: תעזוב אותי אוקי? פשוט תעזוב אותי!

בכיתי, כל כך בכיתי.

שגיא: טוב, איזה מצב רוח

לקחנו שולחן והתחלנו להרים אותו כשאני מחזיקה מצד אחד של השולחן והוא מהצד השני.

"תעזבי את השולחן את עוד שנייה מתפרקת לי פה, אני אקח אותו לבד"

הסתכלתי עליו ועזבתי את השולחן.

הוא אחד בשולחן באמצע והרים אותו, כל הדרך לכיתה לא דיברנו.

כשהגענו לדלת הכיתה אמרתי לו שאני מצטערת ותודה על זה שהוא לקח את השולחן והוא, רק הביט בי ונכנס לכיתה ואני אחריו. הבאתי כיסא והתיישבתי ליד השולחן.

דביר: נו, אז איך היא?

שגיא: אין לי מושג מה הקטע שלה.

היא רק בוכה, לא מדברת לא כלום.

דביר: מוזרה זאתי

שגיא: כן, היא נראית כאילו היא עוד שנייה הולכת להתעלף, תראה איזה רזה היא.

דביר: עזוב עוד נדע מי זאת הילדה הזאת ...