אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם .

אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם- פרק 4

דביר: נו, אז איך היא?

שגיא: אין לי מושג מה הקטע שלה.

היא רק בוכה, לא מדברת לא כלום.

דביר: מוזרה זאתי

שגיא: כן, היא נראית כאילו היא עוד שנייה הולכת להתעלף, תראה איזה רזה היא.

דביר: עזוב עוד נדע מי זאת הילדה הזאת ...

שגיא: אתה יודע?!

היא מעניינת אותי, יש בה משהו מיוחד.

דביר: אל תגיד לי שאת מתחיל להתאהב ועוד בה ?!

נשמע צחוק מקולו של דביר

המורה: דביר גש להפרעה!

דביר: אני?!

אבל מה עשיתי?

המורה: דביר, גש להפרעה!

אני לא רוצה לחזור על זה שוב.

שגיא: אכלת אותה אחי!

המורה: שגיא, צא גם אתה!

שגיא: אני?!

המורה: כן, אתה!

שגיא ודביר יצאו החוצה והתחילו לדבר ביניהם כשהם הולכים למזכירה כדי להירשם על הפרעה.

שגיא: יש בה משהו מתחת לפנים העצובות, לעיניים האדומות טהור, משהו עדין, מפוחד. אני חייב לדעת מי היא, פשוט חייב!

למה בכלל היא באה רק עכשיו?

למה היא כל הזמו בוכה?

דביר: מוזרה, אמרתי לך.

חוץ מזה אל תשכח שעד לפני שעה היית בקטע של גילי.

שגיא: כבר ירדתי ממנה, תאמין לי כבר אין לי כוח לכל הפוזות שלה. אין לי כוח לנסות להתקרב אליה. בא לי מישהי שקטה, עדינה שלא עושה יותר מדי רעש ומנסה "ללכוד" את כל הבנים.

גילי הייתה אחת המקובלות של השכבה שכל הבנים רצו אותה בגלל הגוף שלה רוב הבנות קינאו בה אבל האופי שלה,  באופי שלה אף אחד לא קינא, אף אחד לא רצה להיות עם אופי כמו שלה.

דביר: אני רואה עכשיו גם אתה חושב אחרת.

יפה לך אחי, אני רואה אתה מתחיל לקחת את החיים ברצינות.

אם בכל כך מעט זמן הילדה הזאת הצליחה לגרום לך לחשוב ככה אני לא יודע מה יקרה בעוד שבוע, או חודש או שנה. פשוט אי אפשר לדעת מה יהיה איתך.

דביר ושגיא חזרו לכיתה והתיישבו במקומותיהם.

לא הקשבתי למורה שמדברת, חשבתי שאני נמצאת בעולם אחר, רציתי להיות בעולם אחר, להיות איתו.פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב מה שעלה לי בראש:

"אני יודעת שהכל נראה חשוך,

שאין דרך חזרה

אני יודעת שהלב כל כך שבור והדמעות זולגות לאט.

אני יודעת שלא רצית שאחשוב אחרת,

אני יודעת שאתה תמיד אהבת אחרת.

בעולם הזה אפשר,

לשחק בכל אחד

בעולם הזה אפשר,

לנסות לתקן את מה שקרה

לא אוכל לשכוח איך בכית כמו ילד

שאמרתי לך שאני עוזבת.

כי הכל שקרים

אני רוצה להיות לבד

כי אני לא יכולה יותר להסתיר את רגשותיי

כבר לא נשאר לי כלום

אני מרגישה כל כך רע

כי כל החלומות שלי

הכל שקרים, הכל שקרים ..."

לאחר מכן קראתי את זה בלב ונגעלתי ממה שכתבתי. לא האמנתי שאני כתבתי את הדבר המכוער הזה. תלשתי את הדף מן המחברת ועשיתי מהדף כדור. הנחתי את כדור הנייר בצד השולחן והסתכלתי על הכיתה.

פתאום ראיתי ששגיא מבחין בי וישר הפניתי את ראשי בחזרה אל המורה, כאילו שהקשבתי לה גם. הפעמון צלצל, ההפסקה הגיעה וכמעט כל הכיתה יצאה. חבורת בנות נשארה בכיתה וראיתי איך הן בוחנות אותי כל הזמן, רציתי לצעוק להן "מה הקטע שלהן" אבל שתקתי.

ראיתי את שגיא מתקרב אליי. הוא הביא כיסא והתיישב לידי.

שגיא: בא לך עכשיו לדבר?

או שגם עכשיו את רק שותקת, כי אם כן אז אני גם אשב ואשתוק.

אני: זה בסדר, אתה לא צריך לסבול, אתה יכול ללכת.

שגיא: את רוצה שאני אלך?

אני: זה לא מה שאמרתי, תעשה מה שבא לך

שגיא: אז את רוצה שאני אשאר. אוקי

אני: זה גם לא מה שאמרתי

שנינו שתקנו ופתאום הוא הושיט את ידו ולא עברה שנייה וכדור הנייר היה אצלו ביד.

הוא פתח את הדף.

אני: עזוב את זה.

שגיא: למה? זה דווקא נראה לי מעניין

אני: נתעזוב את זה באמת, אין פה משהו מעניין לקרוא.

ראיתי שזה חסר טעם ואין לי מה לומר אז ישבתי שבשקט  ושמתי את ראשי על השולחן.

לאחר כמה דקות של שתיקה שגיא אמר: "אז זה הסיפור שלך.  אני חושב שהגזמת קצת עם הסצנה הזאת של הילדה המסכנה והאומללה".