אני רוצה לראות שמגיבים לי, אפילו אם לא אהבתם. חשוב לי לראות כמה קוראים, קוראים את הסיפור הזה. אם לא בא לך לכתוב דעה אפילו תשימו נקודה, סימן משהו כדי שאני אוכל לדעת כמה קוראים יש לי \;
מקווה שתאהבו 3>
_______________
שגיא: וואו איזה נקבה טוב שלא קפצת יותר גבוה
אני: מצחיק מאוד!
שגיא: איזה כבדה את.
אני: אני לא כבדה, אני פשוט לא מבינה מה הקטע שלך!
בתחנת אוטובוס את מתנהג אלי כמו לא יודעת מה ופתאום אתה בא וצוחק איתי?!
שגיא: אני.. אני מצטער על מקודם.
אני: בא לך להסביר לי מה הקטע שלך?
שגיא: אני או.. אוהב ...
אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם- פרק 10
שגיא: אני אוהב להיות ככה, לא מובן כזה או יותר נכון אני הפכפך כזה פעם ככה פעם ככה.
את יודעת כשהרגשות מתבלגנים לך בראש, כשאתה עדיין לא מכיר את הבן אדם את לא יודע איך להתנהג איתו ...
לא הבנתי מה הוא מנסה לומר, פחדתי להישמע מטומטמת אז שתקתי.
נכנסו כבר לבית הספר ואז הוא אמר לי: "בואי רגע"
אני: מה, לאן?
שגיא: בואי, נו מה את מפחדת?!
אני: לא, מה קשור?!
שגיא: לא יודע, בואי.
הלכתי אחריו והגענו לחלק האחורי של בית הספר. הייתה שם גינה כולה עם דשא וספסלים. הוא התיישב על אחד הספסלים והתיישבתי אחריו ופתאום ראיתי אותו בצורה שונה. הוא היה נראה לי עדין, מתחשב אפילו ביישן מעט. לחשוב שאתמול חשבתי שהוא פוזאיסט מגעיל שחושב את עצמו.
שגיא: אני יודע שאתמול התנהגתי אלייך לא משהו ואני מצטער אם נפגעת. באמת זה לא מה שרציתי שיהיה פשוט את לא מדברת רק בוכה שברירית, כזאת עדינה, מופנמת כמו גוזל קטן שמחפש את אמא שלו שתגן עליו.
-צחקתי צחוק קטן והשפלתי את ראשי-
לא ידעתי איך להתקרב אלייך כי את האמת?!
את נראית לי אחלה ילדה.
באתי אלייך לשולחן רציתי לנסות להיות חמוד להראות לך שאכפת לי ממך אבל התנהגת כמו סנובית, למרות שעכשיו אני יודע שאת לא לפי הביישנות שלך.
-הוא חייך אלי חיוך קטן-
קראתי את מה שכתבת וזה היה נראה כאילו חבר שלך נפרד ממך או את ממנו ו..
ופשוט לא יודע מה, בקיצור אני באמת מצטער.
התרגשתי, הרגשתי טוב. הרגשתי שאולי עכשיו סוף סוף משהו מתחיל להסתדר לי.
ירדה לי דמעה אבל הפעם מאושר.
אני: זה בסדר פשוט אתה יודע יש תקופות לא טובות. הרבה פעמים מאבדים אנשים שחשובים לך בחיים ואתה לא יודע איך להתמודד עם זה. כל דבר קטן מזכיר לך אותם, בכל מבט אחד של בן אדם אתה מחפש את הפנים של הבן אדם שהלך. אתה לא יודע איך לאכול את זה, איך להשלים עם מה שקרה וזה ..
זה קורה לי.
שגיא: מה?
אני לא כל כך מבין...
אני: עזוב, את לא צריך.
שגיא: אז אפשר להתחיל מחדש?
אני: מה?
שגיא: מחדש, התחלה חדשה, את יודעת...
אני: כן
חייכתי אליו והוא חייך אלי בחזרה.
שגיא: עכשיו תגידי לי למה את בוכה כל הזמן, ולמה את לא אוכלת?
אני: לא יש דברים שאני רוצה לשמור לעצמי.
אני אוכלת אני עכשיו מתמודדת עם זה ואני אשמין והכל יהיה בסדר.
שגיא: את כזאת עדינה וביישנית. צאי מזה, זה לא טוב.
הרגשתי מבוכה קלה.
"זה בסדר אני אסתדר עם זה"
שגיא: חח טוב אם את אומרת...
בואי לכיתה
אני: תודה, אני שמחה שדיברנו ושהכל בסדר עכשיו.
שגיא: גם אני, יאללה את באה?
אני ושגיא התקדמנו לכיוון הכיתה ובדרך הוא סיפר לי קצת על המורות.
הוא דווקא ילד ממש נחמד חשבתי לעצמי.
נכנסו לכיתה וראיתי איך חבורת הבנות מסתכלת עלינו. הלכתי לפינה שלי ושגיא התקרב אל חבורת הבנות.
ספיר: אז מה?!
מצאת לך חברה חדשה?
שגיא: ספיר אין לי כוח לבדיחות שלך על הבוקר, באמת.
ספיר: אני רואה שהחברה החדשה שלך כבר הספיקה לשנות אצלך כמה דברים, חבל עליך!
שגיא: טוב.
שגיא הלך למקומו. הסתכלתי עליו וגם הוא עלי ומבטנו נפגשו הוא חייך אלי ואני אליו.
הפניתי את ראשי בחזרה לשולחן ופשוט חיכיתי לצלצול.
שגיא: היי אחי
דביר: מה קורה?
שגיא: הכל טוב מה איתך?
דביר: בסדר
דביר לא היה בקטע של לדבר עם שגיא עכשיו הוא היה צריך לדבר עם נועה ולדבר איתה על מה שקרה אמש.
דביר: נועה?
נועה: כן?
דביר: את יכולה לבוא שנייה?
נועה: כ..כן
ידעתי מה הוא רצוה ממני, או יותר נכון על מה הוא רוצה לדבר וקצת פחדתי מזה כי זה כאב לי כל הנושא הזה.
דביר: רציתי, רציתי לדבר איתך על כל העניין הזה את יודעת וגם שנבטיח אחד לשני שלא נדבר על זה בכיתה כי את יודעת, קשה לי עם כל זה ואני לא רוצה, לא רוצה להכאיב עוד.
נועה: כן, אתה צודק אני גם חושבת ככה.
דביר: יופי, בא לך להביא לי את המספר אייסיקיו שלך שנדבר?
נועה: אין בעיה.
הבאתי לו את מספר האייסיקיו שלי ונכנסו לכיתה.
הרגשתי שאני עושה עוד צעד נכון בהמשך היום.
_
שגיא: מה זה היה?
דביר: מה זה היה מה?
שגיא: דיברת איתה, לקחת אותה לצד...
דביר: סתם רציתי להכיר אותה, להגיד לה שאני אעזור לה במה שצריך.
שגיא: אה וואלה?!
גם אני דיברתי איתה היום?
דביר: מתי?
שגיא: באוטובוס ראיתי אותה ואז הלכנו לחצר ישבנו על אחד הספסלים.
דביר לא רצה לספר לשגיא על הקשר של נועה לבן דוד שלו כי הוא ידע שזה לא המקום ולא הזמן. וגם הוא רצה לכבד את נועה ולראות מה קורה.
היה צלצול, המורה נכנסה לכיתה. השיעור עבר דווקא די בסדר. הוא עבר מהר הגיעה ההפסקה וספיר ניגשה אלי. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, למה היא ניגשת אלי?!
ספיר: אז מה? חדשה פה נכון?!
אני: כן.
ספיר: איך כאן?
אני: בסדר
ספיר: אני רואה שכבר מצאת לך ידידים...
אני: אוקי
ספיר: את יודעת להוציא יותר ממילה אחת מהפה?
חתיכת מפגרת.
אני: תגידי מה יש לך?
מה הקטע שלך, את באה אלי ומוציאה עלי את העצבים שלך?
לכי תוציאי אותן על אחת החברות שלך!
ספיר: מאמי, נראה לי את לא הבנת עדיין דבר אחד.
כאן אני זאת שקובעת. ואת, תתחילי להירגע אחרת לא תהיה לך כאן אפילו לא חברה אחת
מבינה?
אני: למה, תגידי להן לא לדבר איתי והן יעשו מה שתגידי להן כמו כלב?
ספיר: כן!
אני: חבל שאת לא שומעת אותך.
לידיעתך אני לא צריכה חברות שמקשיבות לך כי הן מפחדות ממך.
ספיר: עוד נראה את זה.
ספיר הלכה לקבוצת הבנות שישבה בכיתה והקשיבה לכל השיחה ואמרה להן: אתן פשוט לא מבינות איזה מפגרת היא. אל תדברו איתה, היא פשוט סכנה. אתן לא מבינות מה כתוב לה על השולחן. נועה + שגיא, אהבה תמיד. היא חושבת שהוא שם עליה ושהם מכירים כבר שנה. הוא לא רוצה אותה בכלל ועוד היא כותבת את זה על השולחן כמו ילדה קטנה בגן. פשוט מפגרת
ספיר שיקרה. לא הבנתי למה, מה זה נתן לה, מה היא רוצה ממני?!
למה משהו חייב להרוס את ההתחלה החדשה הזאת?!
שגיא ניגש אלי וחשבתי שאני הולכת למות. דווקא עכשיו?
שגיא: למה את לבד?
אני: סתם אני לא מכירה כאן אנשים כל כך, אתה יודע
שגיא שמע את אחת הבנות אומרת: "אז מה הנועה הזאת כתבה עוד דברים חוץ מזה שהיא ושגיא אהבה לתמיד?"
הרגשתי בושה נוראית פחדתי מהתגובה שלו. הוא הסתכל עלי וראה איך דמעות מתחילות למלא את העיניים שלי.
שגיא: גם אני כתבתי את זה על השולחן שלי את יודעת?
אני אוהב אותך.
-הוא נשק לי על הלחי-
הרגשתי בושה, הייתי בהלם אני אפילו לא יכולה לתאר את מה שהרגשתי. ספיר וכל הבנות היו בהלם רציני ואני נראה לי הייתי במצב שלהן בדיוק. ספיר הייתה עצבנית ואני?
אני הייתי כולי אדומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
