TOKIO HOTEL STORY

"אז דיברת עם אלין?" הוא שאל כבדרך אגב.

קתלין לא הבינה למה הוא לא יוצא. הביך אותה לנהל שיחה כשהיא עומדת עירומה, מגבת קצרה בלבד לגופה.

אבל היא שמרה על קור רוח.

"כן דיברנו. היא סיפרה לי מה קרה" אמרה.

טום צחק בליגלוג כלשהו.

"למה אתה צוחק?" היא שאלה.

"לא יודע.." ענה.

"אתה אוהב את אלין?" המשיכה.

"לא יודע"

היתה שתיקה.

"יש משהו שאתה יודע?" זרקה לחלל האוויר. הטריף אותה שבשיא חוצפתו הוא עוד ממשיך לעמוד שם.

"אני יודע שאת בחורה די יפה" פלט לפתע.

היא הרגישה את עורה מסתמרר.

"אתה יודע זה לא ממש נעים לי שאתה נמצא פה כרגע" היא אמרה, מנסה לשנות נושא.

"אבל זה הבית שלי" צחק.

הוא התקרב אליה עוד ועוד. היא יכלה להריח את ריח הבושם שלו מעורבב עם ריח סיגריות.

האפים שלהם נגעו זה בזה. עורו היה חלק ונעים.

היא הרגישה את נשימתו החמה על צווארה.

הוא כרך את ידיו סביב מותניה. ליטף את גבה החשוף.

לאחר מכן הביט אל תוך עינייה. היא הרגישה התרגשות ושנאה את עצמה על זה.

בעיניו החומות עבר ניצוץ.

הוא נישק אותה נשיקה קטנה על השפתיים.

ולאחר מכן הסתובב בבת אחת ויצא מחדר האמבטיה מותיר אותה קפואה והמומה.

היא החליקה על הקיר והתיישבה על רצפת השיש הקרירה.

ראשה הסתחרר ממחשבות.

מה היתה כוונתו בזה? יתכן שטום בכלל התאהב בה?

קתלין דמיינה אותה ואת טום מתנשקים..

מיד העיפה את המחשבה הזאת מראשה.

היא אוהבת את ביל!

אבל פתאום הרגישה שהיא מרמה את עצמה. היא כבר לא ידעה מה היא מרגישה. את היא אוהבת אם בכלל.

הם היו כאלה דומים, אבל כאלה שונים..

'אני חייבת להסתלק מפה' קבעה.

היא התרוממה מהרצפה והתלבשה במהרה.

היא פתחה את הדלת והציצה החוצה, המסדרון נראה ריק.

היא רצה במהרה אל החדר של ביל שהיה ריק גם הוא, חטפה את התיק שלה ויצאה חזרה אל המסדרון בדרכה אל המדרגות לסלון.

"הולכת לאנשהו?" נשמע קולו של ביל מאחוריה.

קתלין קפצה וכימעט נפלה במורד המדרגות. ברגע האחרון תפסה במעקה.

"אהה אני.." גמגמה.

"מה קרה הכל בסדר?" הביט בה ביל.

"כן זה רק ש..אני חייבת ללכת, כריס, חברה שלי לא מרגישה ממש טוב..ואני צריכה לבקר אותה" מלמלה.

ביל הביט בה במבט נעלב "אבל תחזרי?" שאל.

"אני לא יודעת..אני כבר ידבר איתך.. ביי" היא אמרה ורצה במורד המדרגות אל הדלת.

"אוקי.." אמר לעצמו ביל מנסה להבין מה קרה.

"תגיד אתה יודע אם קרה משהו עם קתלין?" שאל ביל את טום כשנכנס לחדרו.

"לא.."מלמל טום "למה את שואל?"

"לא יודע, פשוט היא הלכה כל כך מהר, קבענו בכלל שהיא תשאר לישון פה.." אמר ויצא מהחדר.

תחושה נוראית הציפה את טום. תחושת בגידה ושנאה עצמית.

איך הוא מעיז לעשות דבר כזה לאחיו? הוא כל כך אהב את ביל..אסור היה לו לקחת ממנו את מי שגורמת לו להיות מאושר.

הוא נזכר במעופל בראיון אחד שאליו התראיינו לפני כחודש.

"שום בחורה לא חשובה לי יותר מאחי" אמר אז. הוא לא שיקר. כך תמיד חשב והאמין, אבל אז באה קתלין, וכמה שניסה להדחיק את המחשבה הזו מראשו, תמיד נהנה לדמיין אותם ביחד.

לא היה לו מושג לאן כל זה מוביל.

לא היה לו מושג למה עשה את מה שעשה במקלחת. המראה שלה, עומדת שם על רצפת השיש, צנומה, שיערה הבלונדיני הבהיר נופל על כתפיה, ופניה הרכות והיפות שהביטו בו במבט קצת מבוייש, המראה הזה לא נתן לו מנוח, הוא ראה אותו שוב ושוב. כל כך רצה אותה.

קתלין דידתה באיטיות ברחוב. היא לא לקחה מונית לביתה, כי לא ממש היתה לה כוונה לחזור לשם כרגע.

לא היה לה ממש מושג לאן היא הולכת, היא פשוט נתנה לרגליה להוביל אותה קדימה.

אחרי מספר דקות הגיעה אל גן שעשועים.

היה כבר חשוך והגן היה ריק. היא התיישבה על ספסל שנחבא בין העצים.

רוח קרירה בידרה את שיערה.

היא ניסתה להבין את משמעות הדברים. למה הכל קורה דווקא ככה?

היא מעולם לא חשקה בטום. אבל עעכ, אחרי מה שקרה, היא פתאום התחילה לחשוב עליו יותר ויותר.

 'זה הכל באשמתו! הכל' חשבה לעצמה.

היא רצתה לפנות לאלין לעזרה, להבין מה עליה לעשות, אבל חששה שאולי אלין היא לא בדיוק האדם המתאים לדבר איתו על טום.

 'אני כבר ידבר איתו ויבהיר בינינו את הדברים'החליטה.

לפתע שמעה את הפלאפון שלה מצלצל. "ביל" הופיע על הצג.

היא ענתה.

"קתלין, אני לא מפריע נכון?" שאל.

"לא" ענתה

"איך כריס?"

"מהה? אה כן כריס" שחכה קתלין את השקר הקטן שלה "היא יותר טוב"

"יופי, אז אנחנו, הלהקה כאילו, חשבנו לצאת הערב למסיבה, ואת יודעת, הייתי שמח אם תצטרפי אלינו כמובן" הוא אמר ונימת קולו נשמעה עליזה.

ליבה של קתלין הצטמק. גם טום יהיה שם. זה לא טוב.

אבל היא לא יכלה לסרב לביל 'זאת ההזדמנות שלי להיות איתו עם מי שאני באמת אוהבת' קבעה.

"כן למה לא, אני אבוא" היא אמרה.

"אז נאסוף אותך מהבית שלך בעוד שעתיים. תהיה מוכנה, ביי" אמר

"רגעע..ביל.." מלמלה

"כן?"

"אני אוהבת אותך ביל! אף אחד בעולם לא יפריד בינינו" אמרה, ובנימה דרמתית זו ניתקה.

'למה שמישהו יפריד בינינו?' חשב ביל, והניח את הטלפון.

קתלין חזרה אל ביתה.

היא הוציאה חפיסת שוקולד, התיישבה מול הטלוויזיה והתחילה לאכול.

ניסתה שלא לחשוב על ביל או על טום. לא לחשוב בכלל על אהבה. היא היתה צריכה מישהו לצידה שיעזור לה, מישהו מחוץ לסיפור, לא ביל, לא אלין.

כמה שהורייה היו חסרים לה עכשיו.

היא תפסה כוס זכוכית שעמדה על השולחן לצידה וזרקה אותה בכח על הקיר ממול. הכוס התנפצה ברעש.

'מה עובר עלי' חשבה לעצמה ושקעה עמוק יותר בספה.

לאחר כמה דקות תפסה את הטלפון וחייגה במהירות. שניות ארוכות חיכתה למענה.

"הלו?"

"אמא?" גמגמה קתלין.

"קתלין! כמה נחמד שהתקשרת! קרה משהו?" אמרה אימה.

קתלין שתקה. היא הרגישה את הדמעות עולות, מחנק בגרונה.