אוקי הם זכו! בפריצה העולמית!
זה פשוט מדהים! אני כל כך שמחתי בשבילם!
יש לי עוד הרבה דרכים לתאר את האושר הזה אבל במילה אחת זה היה מ-ו-ש-ל-ם.
ההופעה של מונסון בכלל, לזה לא ציפיתי!
ביל שר הכי טוב מכולם! התאמץ כל כך!
אין זה היה מ-ד-ה-י-ם!
טוב ולעניינו.
זה פרק 17. והוא האחרון.
אז רציתי להודות לכם על הכל. כי לכתוב את הסיפור הזה התחיל סתם משעמום ונמשך בגלל התגובות שלכם, אתם כל כך רציתם עוד, התרגשתם, בכיתם [?!]. בקיצור בחיים לא חשבתי שדברים שעולים לי מהראש יחדרו למישהו ויגרמו לו להתרגש!
אז היה נורא כיף לכתוב את הסיפור!
ואל תטעו! יהיה סיפור הבא. בעוד כמה ימים נראה לי. כבר יש לי רעיון קטן, אני צריכה לחשוב עוד קצת. וגם אחרי הכל לנוח מהכתיבה חח.
אוי נו אני עדיין מתרגשת מהטקס.
טוב אז קריאה נעימה. הפרק קצר אומנם, אבל...שיהיה
היה לי מדהים לכתוב את כל זה תודה 3>
פרק 17-אחרון
"קתלין.." בכה ביל ורכן לחבק אותה "אני כל כך מצטער.."
"זה בסדר אתה לא אשם פה.." מלמלה.
"אמא שלך היא..אני מצטער בשבילך קתלין" הוא המשיך.
"אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו. מתי משחררים אותי?"
"הם אמרו שהיום" אמר טום.
קתלין שמה לב לפתע לנוכחותו בחדר. היא לא הביטה בפניו.
"את רעבה?" שאל ביל. לקתלין כל כך הוקל לראות אותו נינוח ולא כועס.
"קצת.." מלמלה
"אז אני ילך להביא לך משהו, חכו פה" הוא אמר ויצא מהחדר.
"מוזר שהוא לא מפחד להשאיר אותנו שוב פעם לבד.." אמרה קתלין בשקט.
"זה אני ביקשתי ממנו. אני צריך לדבר איתך.." הוא הביט בפניה, אבל היא סרבה להחזיר לו מבט.
"קתלין, ביל אוהב אותך, ואני עשיתי שטות שהתחלתי איתך ככה. האמת שבכלל לא התכוונתי שהעניינים יתגלגלו כמו שהם היתגלגלו, לא התכוונתי ש.."
"נשכב." השלימה קתלין.
"כן.." הוא השפיל את מבטו.
"אני לא חושבת שאני וביל ביחד" אמרה לפתע.
"למה לא?" שאל טום בפליאה.
אבל קתלין לא ענתה. היא לא ידעה למה היא חושבת ככה.
דלת החדר נפתחה ואביה נכנס פנימה.
הוא התקדם במהירות למיטתה וחיבק אותה. היא הביטה בפניו. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו טוב מזה חודש שלם.
"אני מצטערת אבא.." בכתה.
"על מה?"
"על זה שלא חשבתי עליך בכלל כשעשיתי את זה..לא חשבתי שאז אתה תישאר לגמרי לבד.."
"העיקר שאת בסדר.."
"ומה עם הלוויה?" שאלה לפתע מנסה לשמור על קול יציב.
"היא אממ..תתקיים מחר.." מלמל אביה מבלי להסתכל עליה. "טוב מתוקה אני צריך לחתום על כמה מסמכים כדי שישחררו אותך, ואז אני יקפיץ אותך הביתה ויסע להביא את סבתא ואנה משדה התעופה, הם באו במיוחד ללוויה..ובשבילך".
הוא נישק אותה על המצח ויצא מהחדר בדיוק כשביל ניכנס עם כריך בידו.
"קחי" חייך אל קתלין ונתן לה את הכריך. היא אכלה אותו במהרה.
אחרי חצי שעה אביה חזר.
"טוב את משוחררת, אז אני יקפיץ אותך הביתה. תבואו גם אתם?" הוא שאל והביט בביל וטום.
"לא אני לא" מלמל טום במהרה.
"אז אני יבוא.." אמר ביל.
ארבעתם יצאו מבית החולים. ביל תמך בקתלין לאורך כל הדרך.
טום ניפרד מהם והלך לביתו, ואילו ביל קתלין ואביה ניכנסו לאוטו.
תוך שעה הם הגיעו אל ביתה של קתלין.
"אז אני יחזור עוד מעט" אמר אביה וניפרד מהם.
הם עלו במדרגות אל ביתה. ניכנסו והתיישבו בסלון.
"קתלין אני באמת סלחתי לך.." אמר ביל וחיבק אותה "אני אוהב אותך ואני מכיר את טום, זה קורה לו..אל תדאגי"
"תודה לך...אני אוהבת אותך" מלמלה ונישקה אותה נשיקה סוערת.
דקות ארוכות ישבו דבוקים זה לזה. לבסוף ניתקו.
ביל חיבק אותה.
"אתה יודע ביל יקח לי זמן להתאושש מזה.." אמרה קתלין.
"אני פה לצידך" הוא חיבק אותה חזק יותר.
מחר תהיה הלוויה. איך קתלין תעמוד בפני זה?
'אני יחשוב על זה אחר כך. בכל זאת מחר יום חדש' חשבה לעצמה קתלין, ושקעה בחום זרועותיו של ביל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TOKIO HOTEL story