ובכן.
אני אדם חזק, את אולי לא יודעת, אבל בד"כ אני לא בוכה.
לא , לא בוכה
וגם לא בכיתי
לא , לא בכיתי
עד שבכיתי
שידעתי שאני צריכה לחזור הביתה. להותיר מאחורי זכרונות כה רבים , של ילדות , אהבה, יצירתיות.
אם רק היית זוכרת, מה שאת כבר לא, את אותן הימים בהם ספיר "הקטנה" הייתה באה אלייך הביתה.
אני ואמא, כל שבת, עם האוטו, עוברים את חירייה, נזהרים לא להתבלבל בצומת, לפנות ימינה, להכנס לרחובות, להחנות מול החנות של הרהיטים לבית, להכנס דרך השער , ולעלות. לעלות במדרגות שהובילו לדירה הקטנה שלך ברחובות, שהשקיפה על אתר העבודה של הבנים שלך.
אני זוכרת את הריח של האוכל בכניסה למטבח. הג'חנון שלך, המרק התימני, כל כך עדין, תמיד התביישתי לבקש עוד. והעוגיות, תמיד רציתי לבקש ממך את המתכון. אבל לא הספקתי. את כבר שכחת.
היינו יושבים במרפסת הקטנה שהשקיפה על אתר העבודה "האחים שרעבי". מדברים. בריאות, עניינים, ואפילו עם אמא שלי הגעת לנושאים כחולים על אף היותך בת 96, ידעת מחיים מיניים יותר מצעירות אחרות, ולא התביישת לדבר על זה עם אמא.
זוכרת שהיית לוקחת אותי לגג? את לא זוכרת
היו לך שם פרחים מכל סוג וסוג. ורודים, סגולים, הכל.
היינו עוברות בין הצמחים השונים, תחת הגפנים שתלית על הגג, והיית מסבירה לי על כל סוג וסוג. כל פרח ופרח. נכון, לפעמים פישלת עם השם, אבל אני סולחת לך.
היה לך צמח כזה מנוקד, שנראה כמו נחש שהתפתל לו על מדרגות הבניין, ובדרך לגג, שהשקיף על רחובות.
סבתא, זוכרת את היונים?
את כבר שכחתי, אבל אני זוכרת, שעל הגג, קרוב לדוד מים, היה לך שם שובח גדול, מלא יונים וביצי יונים, כל כך אהבת אותן.
סבתא, את בוודאי לא זוכרת את הסריגה. כמה שהיית סורגת. יש לי אפילו בתיק ילדות שלי שמלות שסרגת לי. ובובות, של כלב, תרנגולים, מפות, מוביילים. כל כך הרבה סריגות. הייתה פעם אחת, שסרגת בובה כזו יפה, והתביישתי לבקש.
אויי סבתא! התכשיטים! את לא זוכרת אותם??! נתת לי אותם! את כולם, שקית מלאה תכשיטים, כולם שלך, כולם יפים... אפילו היה שם מגן דוד מזהב אמיתי. והשרשרת תפילה? את זוכרת?.. שרשרת כזו סבתא! עם מקום לספר תהילים. אמרת שהוא ישמור עלי!
כמה היית מספרת לי סבתא. כמה נתת לי. את לא יודעת אפילו כמה
ואת, לך אני חבה הרבה. את וסבא הצלתם את אמא שלי. את החיים שלי בפני עצמם. הצלת את אמא. את וסבא. את כבר לא כל כך זוכרת.
בכל סוף ביקור אצלך בדירה הקטנה ברחובות, היית מכינה מעטפה, ונותנת לי אותה ביד. 200 ש"ח, 300 ש"ח, כמה שרציתי. כמה שאהבנו. ולאמא, בתקופות השפל הכי גדולות שלה, על אף שהתגרשה מהנכד שלך, הייתי מזרימה לה , לתוך התיק מעטפה, בלי שיידעה, רק בגלל שהיא התביישה לקחת. וכל שבוע אלף ש"ח. והצלתם את שתינו.
לפני שבועיים באתי אלייך עם אמא וסבא. אמא והבן שלך. לא זכרת אותי יותר. לפעמים אמרת "ספיר הקטנה", אבל את לא באמת זכרת. גם לא את סבא- הבן הבכור שלך. וגם לא את אמא, אבל תפקדת, ודיברת, והיה כל כך נחמד. היה כל כך עצוב. אבל יחסית לאדם בגילך המופלג, היית נהדרת. זקנה בכבוד, כמו שאמא אומרת.
גילית שהעיינים שלי הם ממך סבתא.
היום באתי לבית האבות הסיעודי, ידעתי שיהיה קשה, אבל לא הייתי סולחת לעצמי אילולא הייתי נפרדת ממך
ההתקלות הראשונה שלי עם הרוע של החיים. עם העיוות שלהם. למרות גילך, זהו עדיין אינו מחזה נעים.
שכבת שם כמו גולם, שרק חצי גוף שמאלי אצלך זז. ירקת מהפה, והחליפו לך חיתול. ואפילו את ראשך לא הצלחת להניע. ללא קול או תנוע, שכבת שם במיטה. הייתה לידך עוד מיטה אחת פנויה. ולכל מיטה ארון. ומעל הארון שמך "נחמה".
הייתה לך זונדה מחוברת לאף, ואת לא רצית אותה. ניסית להוציא אותה, ולכן קשרו את ידך למיטה. זה לא היה קל בכלל.
רכנתי עם כל גופי מעלייך, אחזתי ביידך השמאלית, ואת תפסת את ידי בחוזקה. בלי קולך או תנועה. רק חוזק בידיים. שאלתי אותך אם את זוכרת את ספיר, ספיר הקטנה, הנהנת עם חצי פנים שכן. את זוכרת. למרות שאני יודעת שאת לא זכרת.
לא בכיתי סבתא. לא בכיתי. אמא בכתה, וגם תמי, אבל אני לא בכיתי. לא קלטתי שזו את שם.
סבא בכלל חושב שאת בהכרה. יש לו עולם משלו. שאמא שלו יכולה לדבר ולכתוב.
אבל לא נותרו לך שעות רבות.
ראיתי את רוניק בוכה. גבר בוכה. וזה צבט אותי. אך אני איתנה לזוועות המוות , ועיני מבריקות, ודמעה לך נוטפת מעיניי.
יצאנו החוצה מן החדר. דברנו קצת כולנו. כל איך שכל בנייך, נכדייך, וגם הנינים שלך! באו כולם מחו"ל, כל אחד מקצה עולם אחר, בשבילך. איזה כבוד. איזה אהבה. אמא אמרה לי שזה רק מעיד על טוב לבך הרב. כל בנייך, חמשת בנייך מקיפים אותך בחום ואהבה.
ואז, נכנסתי עם אמא חזרה אל החדר. האחות הייתה שם, סידרה לך את האינפוזיה. ידעתי שאני צריכה לחזור הביתה. והדמעות שברו כל סכר. נפצו את חומת עייני התכולות. עיני הכפור שלי, שאותן ירשתי ממך, נכנעו לגורלך. למיתתך. ולא , אי אפשר לעצור את זה סבתא, פשוט אי אפשר. גם משקפי שמש לא יסתירו את פניי שהאדימו. ואני לא יכולה לנשק אותך לשלום, אני לא רוצה להפרד. אמרתי לאמא שתפרד ראשונה. היה לה הכי קשה משתינו. היא הייתה יותר קשורה אליך ממני. היא נשקה לך על המצח בעדינות כדי לא להזיז את הזונדה. ויצאה. ואני, בזריזות, נשקתי לך על המצח. ובליבי תקווה, ידיעה! את הולכת לגן עדן. את הוזמנת לשם. ואת תשמחי שם את כולם.
שולחן ערוך יהיה פרוש לפנייך. ובו יושבים גדולי הגיבורים, וכולם מחכים למנה שלהם, העיקרית. המרק התימני שלך. המרק התימני של סבתא נחמה.
אוהבת אותך. ולא שוכחת. אני זוכרת, ואזכור לנצח.
ספיר הקטנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
