כל פעם שאדם מסויים, לרוב בחור, פוגע בי אני נוהגת לחשוב שהוא מת. אני פותחת במסע שכנוע עצמי שאותו אחד לא קיים.
אני גאוותנית מידי בשביל להודות שהחרא פגע בי.
אבל זה לא עוזר במידה ואותו בחור לא פגע בי.
הלכתי מס' כי זה מה שנראה לי הכי נכון באותו רגע. מאסתי מלראות אותו יותר מאשר את ההשתקפות שלי במראה. אבל למעשה פחדתי להתמכר ולהתרגל לנוכחות שלו.
הצבתי לעצמי שבוע להעמיד את ס' בסטטוס "גוסס".
שובע בלי סקס.
שבוע בלי להוריד שיערות.
שבוע בלי להוריד כל פעם את מושב באסלה שלו כי הוא לא מוריד אותו אף פעם.
שבוע בלי הצקות מאמא על איפה אני ואם כבר מצאתי בית והאם אני עדיין לומדת כמו שצריךץ
שבוע בבית.
שבוע של סרטים.
ושבוע שאני אתחיל ללמוד בו לשם שינוי.
שבוע של שנאה עצמית מחשבות אנורקסייה ונסיונות להכחיש שעדיין יש לי את אותן מחשבות.
זה יכול להמשך יותר משבוע.
ואולי פחות. את זה רק הכוח רצון שלי יגיד לי.