"הומו?" הוא החליף מבטים ביני לבין דלת הכניסה, וגורם לי לפלוט צחוק ארוך ומתמשך שמילא את חלל החדר. מבטינו נתקעו על דלת הכניסה שנטרקה לפניי שניות אחדות והבחורה השחרחורת הייתה כמשב רוח שהיה ועבר, רק זיכרון.
משכתי בכתפיי, "טוב, אתה יודע, צריך להמציא שיטות חדשות להוציא את הבחורות האלה מהבית שלך."
הוא התקרב לעברי, "הומו," הוא אמר שוב, כמו תקליט שבור החוזר על עצמו.
"כן, נייט, הומו."
הוא ליקק את שפתו התחתונה והביט בי במבט מוזר, כשפיו מתעקל לחצי חיוך, "אז את רוצה להגיד לי שכל השנה הזאת רצית מישהו שהוא הומו?"
שלחתי את ידיי לאחור, לתפוס אחיזה על השיש הלבן והקריר ולהרים את גופי מעליו, כשהחיוך לא עוזב גם את פניי. "והנה, אני לא איתך."
"הו, אבל היית רוצה." הוא הציב את גופו מולי, כשהשיש מגביה אותי בחצי ראש מעליו, רק אז נזכרתי בגופו העירום למחצה ועד כמה שהמראה הזה הפריע לי בראש.
"אל תתחיל," אמרתי בדממה, מגלגלת את עיניי כסימן לכך שההתקלויות שלנו ביומיים האחרונים הספיקו לי.
"אני לא צריך להתחיל, כבר הסברתי לך את הפשטות שבדבר - את כבר שלי, אמילי."
הכיתי בידי על השיש בעצבנות, "לא הייתי, לא אהיה ואני לא שלך עכשיו. מתי כבר תבין ותניח לי?"
הוא המשיך לחייך את חיוכו והתקרב כמה צעדים נוספים, הבטתי בתווי פניו שהכרתי כבר בעל-פה במבט לא מבין והשענתי את ידיי אחורנית כמוכנה לירידה מהשיש.
"אני לא מסוגל להיות ידיד שלך, זה לא אנושי לבקש את זה ממני, אמילי," הוא אמר, כשעיניו שקועות בשלי. פתחתי את פי בכדיי להגיב אך סגרתי אותו מיד.
הוא התעסק בידו שניות אחדות והשקט בינינו היה בלתי אפשרי. חשבתי מה לומר, אך כל מה שיכולתי להתרכז בו הוא כאב מעצבן בחזי על המשפט שניית'ן אמר. לא רציתי לאבד אותו.
הוא הביט בי כמה שניות נוספות ואז ללא אזהרה מוקדמת - ידיו תפסו בסנטרי, מנמיכות אותו מטה כך שראשי יהיה באותו הקו עם ראשו של ניית'ן. שפתיו החמות נחו על שפתיי מהר מכדי שאוכל להגיב. הן ריפרפו בעצבנות ובמתח בלתי נמנע וידיו היו עסוקות בלתפוס במותניי ולהוריד אותי מהשיש.
עיניי נותרו פקוחות בהפתעה וידיי היו עסוקות בלהילחם כנגד גופו. "יש. לי. חבר." הצלחתי להוציא בין כמה התנשפויות אחדות, אך זה היה נראה כאילו לניית'ן לא היה אכפת. הוא תפס את גופי וצימצם כל סנטימטר אפשרי שהיה קיים בינינו.
איבדתי את עצמי בתוך שפתיו, ולרגע נתתי לעצמי לשכוח מאנדרו ומהמערכת היחסים הראשונה והרצינית שהייתה לי, היחידה שמחזיקה כבר חמישה חודשים. נתתי לעצמי לשכוח שבכל יום אני אומרת לעצמי שאני לעולם לא אהיה של ניית'ן ושאני אוהבת את אנדרו.
הוא תפס בשיערי לאחור והביט בפניי, חיוך התפרש על פניו ואני רק הבטתי בו במבט אבוד ושקעתי בעיניו הכחולות בפעם המי-יודע-כמה.
שפתיו חזרו להתעסק בשפתיי במהירות בלתי נשלטת, הפעם הן היו עסוקות גם בצווארי. קפצתי על מותניו ורגליי נכרכו סביבן, ידיי החזיקו את פניו היפות.
במעבר בין שפתיי לצווארי, פקחתי את עיניי לשנייה והן נחו על הטבעת הכסופה והמשובצת באבן סגולה, בעזרת שתי אצבעות נתתי לה ליפול בעדינות מידי מטה על הרצפה.
ניית'ן החזיק בגופי והחל להתקדם מעלה, אל עבר חדרו והמחשבות החלו לרוץ ולהרוצץ במהירות במוחי, אך גרמתי לכל אחת מהן לדעוך באותה המהירות שבה הן הופיעו. הודיתי לעצמי שרציתי את ניית'ן, ורק לעצמי.
הוא נתן לגופי להשתחרר מגופו והרגשתי איך גבי פוגע במזרן מיטתו. חזהו נצמד לחזי והוא נשכב מעליי כשפתינו לא מתנתקות לרגע.
בראשי חלפו כמה זיכרונות שבהם צעקתי על ניית'ן שאני לא אהיה שלו ושהוא לא יהיה הראשון שלי. פקחתי את עיניי והבטתי בשלו, הוא התרומם מעל גופי כמחפש אישור מסוים ואני רק הנהנתי בדממה. עיניו נפקחו בהפתעה, אך כל מה שהוא עשה היה לנשק אותי במצחי. הוא שלח את ידיו לאורך חולצתי, תופס בקצוותיה ומושך אותה בעדינות מעל ראשי. זאת הפעם הראשונה שהרשתי למישהו לראות אותי כך. נשכתי את שפתי התחתונה עד כאב בפחד, והוא מיהר לשחרר אותה בעזרת ידו, מעביר את אצבעותיו על שפתיי.
הוא הביט בגופי שניות קצרות ולאחר מכן נישק את כתפיי ואז פנה אל קו החזייה השחורה שלי, מלטף את הכתפיות בידיו ומוריד אותן אחת, אחת, לאחר מכן פנה הלאה. פחדתי כל-כך אך כל מה שעשיתי היה להחזיק בכמה שיערות מראשו של ניית'ן שנשמטו מידיי כל כמה רגעים, והייתי צריכה לחדש את האחיזה בהן.
כשהגיע לבטני, משכתי בראשו בחזרה לשפתיי, הייתי צריכה אותן ואת עיניו הכחולות. הוא שיגע אותי.
הוא התיק את מבטו ממני, ולאחר מכן התרומם, בולע את רוקו ומביט-לא מביט בפניי. זה כאילו אף-אחד לא העז לומר את מה שהיה אמור לקרות הלאה. לקחתי את שתיי ידיו והנחתי אותן על גופי, החלקתי אותן אט-אט מטה, לא מסירה את מבטי מפניו.
ידיו נחו על מכנסי הג'ינס האהובות עליי ופתחו את הכפתור הראשון בהן, גורמות לי להתנשם בפחד. הכפתור השני, גרם לי לרגשות אשם וכל הפעמים שהבטחתי לעצמי לא ליפול ברשתו של ניית'ן, כמה שאת חלשה, אמילי. הכפתור השלישי והאחרון גרם לי להעלים כל מחשבה שבילתה בראשי ולהתרכז בניית'ן שמשך את מכנסיי מטה ונח מעליי.
עיניו הביטו בי בחשש מסוים אך כל מה שעשיתי היה לחייך אליו חיוך מנחם. ואז - כשכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה כמה שהמצב הזה נוראי ואני לא יודעת איך זה קרה, פיסת הבד האחרונה ירדה מגוף שנינו. הוא הניח את ראשו בקו ישר לשלי, מניח את מצחו על מצחי.
פלטתי צעקה חלושה מפי כשהרגשתי את זה, הכאב. לאחר מכן, כל מה שיכולתי לעשות היה לחנוק את הצעקות הבאות. ניית'ן הוא הראשון שלי.
הוא לחש באוזניי בצליל מתוק "אני אוהב אותך, אמילי."
ואני, שהרגשתי בפינת גן העדן הקטנה שלי באותה השנייה ולא חשבתי על דבר מלבד הרגע הזה, אמרתי לניית'ן לראשונה מזה חצי שנה - "גם אני."
הוא נשכב לצידי, מביט בתקרה וגם אני הסטתי את מבטי ממנו אליה, מחפשת טקסטורות בלתי נראות.
עיכלתי את מה שקרה הרגע. אני וניית'ן שכבנו. אחריי שהבהרתי לו במשך חודשים שזה לא יקרה. הוא היה הראשון שלי, בזמן שיש לי חבר.
יש לי חבר.
יש לי חבר.
שכבתי עם מישהו כשיש לי חבר.
בלעתי את רוקי והבטתי באיטיות בחלל החדר, נזכרת שבחדר הזה הכל קורה ושהרגע נוספתי לרישמת ה'דפוק-וזרוק' של ניית'ן.
לעזאזל, הפעם הגזמתי.
הרמתי את גופי שהיה עטוף בשמיכה דקיקה ולבנה והנעתי אותו במהירות לחדר האמבטיה, נועלת את הדלת וצונחת על הרצפה.
קברתי את ראשי בין ידיי ונתתי לדמעות לזלוג על פניי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת - סיפור בהמשכים
