מיומנה של אמא

איך עוברים את הגיל הזה 14.5 ונשארים בחיים. אמנם עברתי את זה עם ביתי הגדולה כיום בת 18.5 חשבתי שעברתי איתה כבר את הכל ושום דבר לא יצליח להפתיע אותי, אולם מסתבר כי טעיתי בגדול ועם בנים זה כנראה משהו אחר לגמרי. בשבת הוא הודיע שביום ראשון הוא נוסע עם החברים לתל אביב (אנחנו מהקריות) אמנם לא פעם ראשונה אבל העלה רעיון לישון באיזו דירה ששייכת לדוד של חבר וכרגע הם לא משכירים אותה-כמובן שהתנגדתי בכל תוקף. כל היום אתמול חששתי שהוא לא יחזור או שיגיד לי שהוא חוזר והולך לישון אצל חבר - בעלי כל היום אמר לי - שיש לו תחושה שהוא לא יחזור - הוא חזר והלך להיפגש עם כל החברים במקום מפגש שלהם - כמובן שמפתח הוא לא זכר לקחת לפני הנסיעה כך שהייתי צריכה להזכיר לו שאין לו מפתח כי הפלאפון הוא לא מכשיר שאפשר להשתמש בו כדי ליידע את ההורים איפה אתה למרות שהם מממנים אותו. בארבע האדון חזר (ברכיבה על אופניים) ולנו הלך הלילה. בחמש וחצי מתקשרת האמא של החבר בוכיה הבן שלה לא חזר הביתה יצאה לחפש אותו באזור שהם נפגשים בד"כ וכמובן שהיא לא מצאה. הפלאפון לא עונה כמובן הוא סגור ואצל הבן שלי בחדר אחרי כמה שיחות השכמה לחברים היא מצאה אותו אצל חבר אחר - הם נרדמו מול הטלוויזיה. ככה התחלתי את היום עם עיניים טרוטות וכמובן שצריך לצאת לעבודה מישהו צריך לעשות זאת - בקיצור תחושה זיפט.

איך מסבירים לילד בגיל הזה שאנחנו ההורים רוצים בטובתו,דואגים, אכפתיים - כשכל התשובות מסתכמות ב'בסדר', אוף איזה לחוצה, מה קרה יכולת להשאיר את הדלת פתוחה, לא יודע, לא רוצה.

עכשיו אחרי יום עבודה החלטתי לפרוק מעליי את אירועי הלילה (שאפשר לחשוב בשקט שזה היה יום) ולשתף אתכם.

כעת אלך להניח את ראשי הכבד על הכרית וכולי תקווה שאוכל להרדם עוד בדרך לשם.

המשך יום נעים.