מיומנה של אמא

שבוע גדוש באירועים שמסעירים את נפשי, סיפור הילדה בת ה- 12 שאיבדה את הכרתה כתוצאה משתיית אלכוהול ואולי גם נאנסה - הכותרות זעקו סם האונס שניתן לה על ידי נערים בני 13, ראיונות עם הורים שבורים, עורכי דין ממולחים, ראיונות עם פסיכולוגים, שיחות עם חברים איך קורה דבר כזה - איך ההורים לא ידעו ומחשבות שמתרוצצות ללא הרף איך להעביר מסר מאוד ברור לילדיי... ולמחרת דממה כולם המשיכו בשגרת יומם כאילו לא היה ולא נברא. ואז הודעה על מחלתו של אולמרט שלכאורה בימים אחרים כנראה שלא היתה משפיעה עלי כהוא זה. אישי אמר שחייבים לתכנן ל-ל' את התפריט למסיבות הגיוס-שמתקרבות - לא הצלחתי להישאר מפוקסת ואיך שהוא התחמקתי מזה.  לא עברו יומיים ואז לכתו של פולי שהעמיק את תחושת המועקה ששררה בתוכי מתחילת השבוע - החלטתי ביום רביעי להישאר בבית כי הרגשתי שגופי מאותת לי משהו ואכן כך חולשה בלתי מוסברת, כאב גרון מעיק ואפצ'ים ללא סוף - שכבתי במיטה ורק בהיתי בתקרה בצהריים גררתי את עצמי מהמיטה ופתחתי טלוויזיה ואז מול טקס האשכבה שהתקיים בתיאטרון הקאמרי הדמעות זלגו כאילו מישהו פתח איזה ברז, כך זה נמשך עד חדשות הערב, הרגשתי שאט אט המועקה שחשתי מתפוגגת, החולשה חלפה לה כמעט לגמרי וכאב הגרון השאיר רק צריבה קלה. כשעליתי לישון ניסיתי לנתח את כל שעברה נפשי מתחילת השבוע אולם עיניי היו כבדות מאוד (כנראה מהבכי) ועיניי נעצמו. התעוררתי בבוקר בהרגשה טובה יותר, תחושת המועקה נעלמה ונשארו רק שאריות של כאב ראש קל ואף סתום.

באוטו בדרך לעבודה שמעתי את השיר דרכנו והצטרפתי לשירה אמנם בקול סתום אבל לא יודעת להסביר למה - חשתי טוב יותר.

דרכנו

אור הנר נמהל באור הירח
על הכר שיערך שפוך
בחלון צמרת עץ פורח
והשקט חזר, רואים לפי החיוך

סערה היתה, הנה חלפה לה
ופנייך שוב רוגעות כפני הים
עם האור נוסיף ללכת הלאה
עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם

לא קלה היא, לא קלה דרכנו
ועינייך לפעמים כה נוגות
עוד שדות פורחים יש לפנינו
עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות

רסיסים של אור בדמעותייך
וחיוך שוב מגשש דרכו אלי
כל הטוב עודנו לפנייך
שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי

עוד מעט יתם הנר לגווע
עוד מעט יובס השקט המבורך
המולת היום תתחיל לבקוע
לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך  

בתקווה לסוף שבוע נעים ושבוע רגוע - שבת שלום