My Life & I

...

כולם שואלים אותי למה אני כל הזמן מחייכת?

למה אני כל הזמן שמחה?

למה אני כל הזמן צוחקת?

ולמה אני תמיד כל כך אופטימית...?

זה שאני נראת מאושרת זה לא אומר

באמת שאני מאושרת...

אתם לא מבינים כמה רע לי עכשיו...

והאמתי אף אחד לא יודע מה קורה איתי

עכשיו... איך אני מרגישה... ולא כלום

וכששואלים אותי מה קורה? אני אומרת בסדר

למרות שרע לי..

כששואלים אותי למה אני עצובה..?

אני אומרת שאני לא עצובה..

ואנשים שבאמת מכירים אותי יודעים

מתי אני עצובה למרות שאני מחייכת..

וזה שאני מחייכת זה לא אומר שטוב לי...

אני מרגישה כל כך בודדה..

ואני יודעת שיש לי חברים... אבל

אני מרגישה שהם לא איתי...

כשרע לי הם לא שם..

כשטוב לי הם לא שם...

ובזמן האחרון יש איזה שהוא ילד

שכל כך משגע אותי..

כאילו תחליט כבר מה אתה רוצה...

וזה כל כך מפחיד אני חולמת עליו כבר שבוע...

זה ממש ממש מוזר... (נראה לי שאני באמת מתחילה

להתאהב בו... )

"לעולם לא תיהיה הזדמנות שניה לעשות רושם ראשוני טוב"

גם בבית אני לא מרגישה כמו בית..

אני חשבתי שבית זה מקום שיגן עלי ושיתמוך

בי אבל לא טעיתי זה לא בית זה שדה מלחמה...

כולם צועקים עלי.. כולם כועסים עלי... כולם

מאוכזבים ממני...

אוף כל כך רע לי

ואני יודעת שעכשיו אף אחד לא יקרא את הפוסט...

ואני יודעת שאם יגיבו אז יגידו שאין לי מה לדאוג

שיש לי חברים וזה... אבל האמתי אני לא מרגישה שיש

לי אותם...

אלונוש :(