אני והעולם המוזר הזה..

היום ה25.2.2008 היו  מיוניים/אודישנים(תבחרו איזה שם שבא לכם..)לתיאטרון צה"ל...עד פה הכל טוב ויפה...

למעט זה שכמו מטומטמת לא תכננתי טוב את הזמנים וכך יצא שאיחרתי בשעה! 

כל כך התעצבנתי אבל נו עם המזל ביש שלי זה היה צפוי כ"כ אבל טוב בוא לא נכנס לנושא הזה כי בחיים לא נצא ממנו..

למזלי עדיין יכלתי להיכנס..ואז בזמן ההרשמה..כצפוי בכיתי מרוב  לחץ וזה שאין לי ניסיון קודם:( איזה פדיחה עשיתי לעצמי!!!

במשך איזה כמעט יותר משלוש שעות עד שנכנסנו לאולם (חלק כבר נכנסו ...כמובן אם הייתי מגיעה מוקדם יותר לא הייתי צריכה לחכו כ"כ הרבה אבל נו..לא נורא..זמן הזה הכרתי אנשים חדישים וחמודים:) )הכרתי מישהי חמודה שקוראים לה רעות ממש חמודה(רק חבל שהיא מעשנת) רואים שהיא בנאדם ולא כמו כמה אנשים אחרים שאני מכירה..ואחרי הרבה זמן שבהם הסתובבתי וחיכיתי שאיזה חייל/ת ישמו לב ללחץ שלי וידברו איתי..כלום נאדה ..אדישים ..ועד שאיזה חייל מעפן(אבל חתיך יש לומר) שם לב שאני עומדת ומסתכלת לכיוון שבו הוא היה שבמקרה היו שם הרבה חיילים וחיילות..שואל אם צריך משהו או משהו כזה אז אמרתי לו על הלחץ והוא כמעט דגנרט אומר:"סליחה,אנחנו לא יכולים לעזור..בבקשה תזוזי מהאזור.."איכסס רציתי להעיף לו כאפה כזאת מצלצלתתת ..יש לו מזל שלא הרמתי עליו יד...טוב והגענו לחלק של היום המתיש הזה....האודישן..וואו היה ממש מלחיץ...כשהגיע השלב שלי להופיע וואו איזה לחץ היה לי ניסיתי להתחיל ואז שכחתי חל ק מהמילים שלא נדבר שהלחץ ממש הרס לי את הסיכוי להתקבל אני בטוחה במאה אחוז שאם לא היה לי לחץ הייתי עוברת:( חח לא נורא אחרי צבא נלך ללמוד משחק :) ואז חזרתי הביתה (כמובן נסעתי שוב בשני  קווי האוטובוסים שבהם באתי) אבל הקטע הכי עצוב של הזיכרונות יסופר מחר למה אבא שלי הקרציה רוצה שאני אעוףף מפה..אז המשך יבוא...

נ.ב

הכרתי גם מישהי חמודה שקוראים לה נוגה איזה כיף לה היא עברה!!...

המשך:      

אז כמו שהבטחתי..אני אמשיך לספר על מה שקרה..

הזיכרונות שכמעט הרגוו אותי היו שהייתי צריכה לנסוע לת"א ומשם למקום של האודישניים..ולהיזכר  במה שקרה כאשר הייתי עם דין

זה החל בנסיעה לת"א כאשר היינו מרחק של כמה ק"מ מהתחנה מרכזית נזכרתי בפעמים הקודמות שנסעתי לדין(שגר בבת ים)  בשני אוטובוסים(בקו 370 וקו 46 שהיה מגיע עד לביתו) כשהייתי מתרגשת כמו מטורפת ולידעה שני אראה אותו.. והפעם ידעתי שזה לא יקרה ושאני לא אראה אותו בתחנה וממש התעצבתי ...הגעתי לתחנה המרכזית החדשה וראיתי  את כל המקומות שהיינו שם .. ואז הגעתי למקום המפגש שלנו ופשוט רציתי  למות!!!!  נעצרתי לכמה שניות והמשכתי לקו 44 שמגיע עד לבת ים :(

ואז כשיצאתי מהדלת שמובילה  לקו ..ראיתי  את קו 46 ונשבעת לכם שכל כך רציתי לעלות עליו שוב ולראות את דיןןן  אבל ידעתי שזה לא אפשרי והמשכתי וחיפשתי את הקו ומצאתי אותו ואחרי כמה דקות עליתי על הקו בדרך לאודישנים..המשך ידוע..

ואז הגיע הזמן לחזור..חזרתי עם נוגה נסענו שוב בקו 44 (כןן שוב ראיתי את  קו 46 :( ) ומשם הגענו לתחנה המרכזית היא עלתה על הקו שלה ואחרי כמה דקות אני על קו 370.. חזרתי הביתה נחתי  קצת וזהו..

אוהבת תמיד

אילה:)