וואו.
תמיד שמגיע חלק הכתיבה זה פתאום קשה, נאטמים, בורחות המחשבות והכל חומק מן הראש.
היה לי כ"כ הרבה מה לכתוב, להביע ולספר.
אני רוצה להשתנות. אני ילדה מגעילה.
נמאס לי מזה, אני מרגישה כ"כ אומללה, לבד, משעממת- אין בי שום דבר טוב.
אין לי משהו טוב להציע לעצמי ובטח שלא לאחרים :/
אני מגעילה, כפוית טובה, מכוערת, מעצבנת, מתעצבנת בקלות, צרחנית, צווחנית, כועסת כל הזמן, ממורמרת, אנוכית, אגואיסטית, חברה רעה, רכלנית, חופרת, משעממת, משועממת, ריקנית, טיפשה, סתומה, שמנה, לא חברותית, בלי חברים, רעה, מפחידה, בוכה כל הזמן, נטולת רגשות, ביטחון עצמי לא משהו, אלימה, מעוותת, בעלת אף גדול- ענקי, קמצנית, לא יוצאת ומבלה, יבשה, לא ספונטנית, עצלנית, רגשנית, עושה מזבוב פיל, נוטרת טינה, שקרנית, דיכאונית, ביקורתית, קפדנית...
והרשימה עוד ארוכה- אני פוחדת לכתוב עוד תכונות רעות עלי כי אח"כ כ"כ מאמינים בזה וכ"כ קשה לצאת מזה.
והמטרה שלי היא לעשות שינוי. ומכאן מתחילים- משינוי המחשבה.
"ואני כבר עיפתי מאד
על שנים אבודות לא אבכה
כשביקשתי למצוא את הסוד
זה שגם לך מחכה.
לכי, ילדה אבודה, אל חופים רחוקים
אל חלומות אחרים.
יש עוד דרכים נסתרות להגיע דרכן
לכי איתן"
( יש לך אותי / צוף פילוסוף. )
אני באמת מרגישה לבד, שאין לי באמת חברות.
תמיד אני מנסה להיות מישהו אחר שאני יודעת שבעצם אין סיכוי.
למה אני לא מצליחה למצוא חברות אמיתיות? להצליח בלימודים? לקחת את עצמי בידיים? לצאת ,לבלות ולצחוק?!
למה אני כ"כ קשה, יבשה ומעצבנת? רגזנית ומרוגזת על כל העולם בלי סיבה. פשוט - מעצבנת.
למה? :|
אני רוצה חיים אחרים,
אני אעזר בבלוג הזה על מנת להתקיים ולדרבן את עצמי. אני פשוט חייבת את זה לעצמי.
נמאס לי מהמצב הזה, נמאס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
