אינטימיות זו לא מילה גסה

אני אחרי שיחה שחשבתי שלא תתקיים...

אני לא מסוגלת להיכנס כל הזמן לבלוג ולמצוא שם תגובות שבאמת מנסות להיות כמה שפחות פוגעות ונוקבות, וכמה שיותר מתונות, אבל יש לי הסטוריה בכתיבה ובקריאה גם כן. אני יודעת לזהות מתי מישהו היה מוכן להנחית עלי בלוק של בניין אם רק היה מתאפשר לו ומתי לא... אנשים, תבינו, אני גם בן אדם. גם לי יש רגשות! כן, גם לביצ'ית הזאת שפוגעת באנשים כל כך טובים יש רגשות... אני פשוט לא מסוגלת לספוג את האשמות הקשות האלה.

לא, אני לא מסוגלת להתמודד מול ההורים שלי, לא אין לי את הכח ואת האנרגיה לזה. אתם אומרים שאולי אני לא רוצה מספיק, אולי, לא יודעת... אני פשוט לא מסוגלת יותר. כמה אני יכולה לספוג את זה.

אני שונאת להעמיד את עצמי במצב הזה של הקורבן כי ככה אני כל כך חשופה ומוכנה לפגיעה ישירה של כולם, אפילו לי קשה להסתכל על התדמית שנוצרה לי... אני לא מאשימה אף אחד. אלכס הוא בן אדם כל כך טוב ואני מבינה למה אנשים מנסים להגן עליו, באמת שאני מבינה את זה. אני לא מבטיחה שהייתי מתנהגת אחרת אילו מישהו היה פוגע בידיד שלי, שיש לו נפש טובה כל כך כמו לאלכס... אבל עכשיו אני בצד ההוא... וזה קשה לא פחות...

אז בבקשה, אני לא רוצה גם את הבלוג הזה לסגור, עד שאני מתחילה להנות ממנו...

אני אוהבת לרשום פה מה שאני מרגישה... ואני יודעת שאני עלולה תמיד לקבל את התגובה מהחברה של האקס ושאני עלולה לקבל איזה תגובה של ידידה טובה... אבל אני לא יודעת כמה אני עוד יכולה לספוג על עצמי.(שיט, אני שוב נשמעת איכסית כזאת, אולי אני באמת כזאת, מה לעשות...)

דאממ, דווקא היה לי יום טוב... נו, יאללה, נעביר את זה ומחר נקום וננסה להחליק, לנסות להפוך את היום הזה לטוב יותר...

ד"א, היום קיבלתי תפקיד שממש רציתי לקבל בצבא... בנוסף למש"קית חינוך ומש"קית הנצחה...

אני אכן שמחה מזה... למרות שעדיין, רוב היום עבר לי בנקירות, אבל היה נחמד..

סופ"ש נעים, מקווה שנאי אספיק לעדכן-ז"א, שיהייה לי על מה...

(דרך אגב, חזירי הבר ממשיכים לשמור על הקשר שלנו, ובאו לבקר אותי בשמירה... מהנה..)

ולסוף, כי נהייתי פתאום קצת יותר מאושרת, אחרי שצפיתי בתמונות מתקופת הבגרות בתיאטרון, אז הנה כמה תמונות מהתקופה הכי יפה בחיים שלי לבנתיים-

חחח, חבורת תאטרוניסטים היפר אקטיבים מנסים להירגע... רותם, ספי, עומר ונטע...

עדי הבמאית הדגולה שלנו מנסה לקחת לספי את הפוף כדי שיתחיל לעבוד, אבל שום דבר לא עזר... רוב ההצגה הוא היה עליו...

הפנס האיכותי הזה? אני עשיתי- כאילו, בעזרת איפור...

סצנה רביעית וחארונה שאני עולה על הבמה... אני מגלה שהבת שלי מנסה לגלות תא מה שאני פחדתי ממנו, האמת...

קטע סיום, הכל כל כך קשה, אבל עומד להיות טוב יותר... אני אחרי שהוצאתי את האמת ומנעתי מהבת שלי להרוג אדם חולה בנפשו-פדופיל, אך עדיין, לא עשה לה כלום...

מיד אחרי הקטע הזה בא השיר של אסף אמדורסקי- חלום כהה...

סוף שתי ההצגות, כולם כולל כולם כל הבמה... איזה כיף, ההרגשה שאחרי... דידי המסכנה על קביים... זהז היה קטע עצוב...

אוי, אני כל כך מתגעגעת לשם... לאז...