אתמול אלכס ידידי היקר התקשר אלי נסער וסיפר לי שהוא גילה משהו שהוא פשוט לא ראה קודם. ילדה שבגלל שהיא יותר שמנה מכולם, מרגישה דחוייה, ולא רק מרגישה, אלא החברה אכן דוחה אותה... וזה העלה בי כל כך הרבה דברים...
מאז שהאדם נוצר, הוא רואה באדם ששונה ממנו בעיה, כאילו הוא יכול לדבק אותו ב"מחלה" שלו, במקרה שלנו, לצערי הרב, בחברה של היום, המחלה הזאת נקראת השמנה. השמנה היא אכן מחלה ולא נעימה בכלל. ההשמנה נוצרת לרוב בגלל לחץ או מתח נפשי, שנוצר מחרדות או אפילו לחץ או מתח חברתי קיצוני... חוצמזה, שהחברה של היום, סותרת את עצמה, מצד אחד, סובבים אותנו "חיידקים" שגורמים לנו להשמין, הרי תמיד ישראל מנסה להיות קצת יותר מערבית ולהידמות קצת יותר לארה"ב, לא? אז הנה, מזל טוב, החברה שלנו הצליחה... רק, מה עושים עכשיו?
אני, רותם, גדלתי כילדה שמנה... החל מגיל 5 בערך התחלתי להשמין, זה קרה בהתחלה עקב ניתוח שעשו לי, אני לא יודעת אם זו תוצאה ישירה, אבל אם מסתכלים על זה מנקודת מבט של מרחק, זה באותם הזמנים. להיות ילד שמן, במיוחד במדינת ישראל זו בעיה, ובעיה רצינית... כמו שכולם כבר יודעים, ילדים הם "עם רע" כי הם פשוט אומרים את האמת והם עדיין לא שמעו על המילה טאקט. להיות ילד שמן משמע שאמנם יש לך חברים, אבל תמיד יצחקו עליך מאחורי הגב, להיות ילד שמן, משמע שאפילו המורים מסתכלים עליך אחרת... להיות ילד שמן, משמע שאתה צריך להיות הכי חרוץ וטוב בלימודים, כי הרי- מה אתה עושה יותר טוב חוץ מללמוד? אתה כל היום יושב לומד וטוחן, לא? להיות ילד שמן זה לעשות הכל פי 2 יותר טוב, פי 2 יותר מהר מכל ילד אחר, וזה למה? כי אתה צריך להוכיח את עצמך, להראות שאתה "שווה" משהו...
כמובן, שאת הפיסקה הנ"ל אני כותבת במין כאב שכזה, אך הכאב הזה שייך לעבר, כי גם ילד שמן, או במקרה שלי ילדה, יכולה להתגבר על מכשולי החברה, להיות מה"מקובלים" של השכבה, אפילו להיות "מלכת הכיתה", להיות זו שמקבלת את "הבובה שוש" לשו"ש הביתה... להיות זו שאיכשו, הבנים רבים עליה... איך זה, שאני, ילדה שמנה, שהייתה מודעת לזה כבר מגיל קטן, הצלחתי לגרום לדברים להיות כמו שהם?
איך? המשפחה ככל הנראה, כל הזמן אמרו לי כמה אני יפה, החמיאו לי על היופי שלי... ותמיד, אבל תמיד גוננו עלי...
למשל, מקרה שתמיד עולה במוחי בסיטואציה כזו, היא שפעם חזרתי מבית ספר, ואחד הילדים הגדולים מכיתה ו' לעג לי על היותי ילדה שמנה, אני הייתי בכיתה ג' או ד'.. חזרתי הביתה, סחוטה מדמעות, סיפרתי לאמא שלי, שפה, ליד הבית שלי, בטריטוריה שלי, צחקו עלי... "ירדו עלי..." אמא שלי, עם כל העצבים שהיו לה לאותו ילד, לקחה אותי ביד ויצאנו החוצה, הילד לא הצליח להתרחק, אמא שלי רדפה אחרי הילד הזה הסתכלה עליו, ואמרה לו "אתה לא מתבייש? היא ילדה קטנה? מי אתה בכלל שתדבר אליה ככה?" והחטיפה לו סטירה... אני אמנם נגד אלימות, אבל בחיי, כמה שזה עשה לי טוב... לראות את אמא שלי, נותנת לילד הכי מקובל בבצפר סטירה כל כך מצלצלת... יום אחרי באתי, והילדים הבינו, לרותם, לגוצה הזאת, לא נותנים סטירות- אבל ממש לא...
ואז הגעתי לכיתה ה' ו-ו', הייתי שדרנית ראשית ברדיו של בית ספר ששידר מחיפה ועד טבריה... זה היה רדיו מצליח במיוחד... הייתי כמובן עוד מאז במועצת תלמידים של בית ספר, וכל העולם היה קטן בשבילי. מאוד קטן... ידעתי, שנאי יכולה לעשות הכל, לא משנה איך אני נראית ולמה...
באמצע כיתה ו עשיתי מיונים לבית ספר הריאלי העברי בחיפה, החלום הנשגב שלי מאז כיתה ג', ללמוד בבית הספר היוקרתי בחיפה.
שום דבר לא עצר בעדי מלנסות, ללמוד, להשקיע... והנה, התקבלתי. נכנסתי לראיון הסופי, שאלו אותי שם, למה אני צריכה ללמוד בריאלי. אני לא זוכרת בדיוק מה עניתי, ובאיזו צורה, אני רק זוכרת את המשפט הבא-
"כי אני רותם, עברתי יותר ממה שכל ילד אחר עבר בחיים שלו, כשהוא בגילי. אני חכמה, אני פעילה חברתית. הבנתי שגם אם אני לא דוגמנית, אני יכולה להגיע רחוק. אני רואה את הבית ספר הזה כמקפצה לחיים האמיתיים, החיים בהם אצטרך להתמודד עם קשיים אמיתיים. אני יודעת שהיום אני בעמדה שיכולה להגיד- אני מסוגלת להכל..."
אמנם נשמע קצת אגרסיבי, קצת יומרני. אבל ככה עניתי לה, וככה גם הרגשתי... וכך גם עשיתי...
בניגוד להרבה ילדים שמנים אחרים, אני לא פחדתי להראות את עצמי, להפך, אין טקס שלא השתתפתי בו, מכיתה ד' בערך אני לומדת דרמה, אבל מכיתה ז' אני במגמת תיאטרון... כל הזמן על הבמות, אפילו בלבושים קצת יותר מינימליים מאחרים...
למרות כל מה שאמרו, אני מצאתי שהנשיות שלי חזקה, וזה הזמן להשתמש בה, ואכן, שיחקתי אותה.
לא היה משהו שרציתי להגיע אליו ולא הגעתי...
רציתי מד"א, קיבלתי, רציתי מגמת רפואה,קיבלתי. רציתי מגמת תיאטרון, קיבלתי. רציתי להיות במועצה של בית ספר, קיבלתי, רציתי להיות במועצה העירונית, קיבלתי. רציתי להיות במועצה הארצית, קיבלתי. רציתי להיות יו"רית במועצה של בית ספר, קיבלתי. רציתי לקבל את פרס התרבות והחברה, קיבלתי. רציתי לביות מש"קית חינוך, קיבלתי... אני לא רוצה להיות יומרנית, אבל יש פואנטה לדבריי....
חברים וחברות, יקרים ויקרות שלי.
זה לא משנה איך אתם נראים, זה לא משנה מה הז'ורנלים והמגזינים מראים לנו. זה הכל בפנים. הבגד הבא שתקנו, לא יעשה אתכם, אתם תעשו את הבגד. אל תהססו לרגע לצאת מהבית בגלל מראה חיצוני, בגלל שומן ואף בגלל מוגבלות שהיא, שנאי יודעת שהחברה דוחה ומזוויעה בהתנהגות שלה למוגבלויות גופניות שונות... ואף לילדים שהם טיפה שונים מאיתנו. חבר'ה, אל תשכחו, העולם הוא גדול, אם יש בן אדם אחד שיצחק עליכם, שניים יריעו לכם ושלושה יקבלו מכם השראה... ובערך עשרה יחייכו בגלל משהו שאתם עשיתם, אז מה, לא שווה? הרי חיוך שאתם גורמים לאדם זה הדבר החזק ביותר עלי האדמות, לא?
יקרים שלי, כל אחד ואחד הוא יפה... ושאף אחד לא יבוא וירשום פה דברים טיפשיים...
אני מכינה את עצמי שיהיו אנשים מספיק מזוויעים שיגיבו על הפוסט הזה בתגובות של "בונ'ה, את שמנה בטירוף" או דברים בסגנון...
אתם יודעים מה, אני שמחה עם איך שאני, נוח לי, אני חיה את החיים שלי בטוח יותר טוב מהממורמרים שקוראים פוסטים רק כדי להשאיר תגובות מזויעות.. אין לי מה לקטר, יש לי יופי של חיים...
אני זכיתי בביקורת טובה מהמבקים הקשים ביותר, זכיתי לאהדה מצד ילד, זכיתי לראות אנשים מאושרים בגלל משהו שאני עשיתי, זכיתי לראות חיוך על שפתיהם של רבים, חיוכים שאני גרמתי... אני את שלי, עשיתי... כרגע, נותר לי רק לעשות עוד ולחפש מה עוד נותר לי לעשות.
החברה אולי לא תשתנה, אבל אם כל אחד ישתנה קצת, ינסה, רק ינסה ככה לעבוד ולעבד שנייה דברים שהוא עושה או אומר, אני בטוחה שכל אחד לעצמו יצליח קצת להשתנות, קצת... וביחד, אני לא יודעת מה בקשר לחברה אוהבת, קשובה וסובלנית.. אבל אולי קצת יותר מבינה... יש אנשים טובים בעולם הזה, והרבה מהם...
אחד מהם זה את או אתה... כי גרמתם לי לחייך בזמן כתיבת הפוסט הזה, וכתבתי אותו בשבילכם.
אני אוהבת אתכם המון.... אבל המון.....
רותם!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
