|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 הדוכסית ודפיקות לב אחרות
הרגע חזרתי מסרט. עדיין, הלב פועם בחוזקה, אגלי זיעה קרה מופיעים להם על עורי. הידיים שלי רועדות, צמרמורת עוברת בגופי. זה היה סרט יפה, במלוא מובן המילה. יפה- יפה לראות אותו, יפה לחוש אותו... יפה כמה שהוא עצוב, יפה כמה שהוא חזק, כמה שהוא אמיתי. המשחק של כולם שם, ניתן להערצה. הרגשתי כאילו אני חלק מיצירה הרמונית של מוצארט, או שמא במחזה מלהיב ששיקספיר עצמו טרח לביים. המילים נשאבו כל כך חזק אל אוזני, הקול, חדר לליבי. זמן רב לא הרגשתי כל כך מובכת בקולנוע, כל כך מביך להודות... זה חלק ממני המשחק הזה. לראות את המשחק נכנס כל כך מהר, כל כך טוב. ההרגשה הזאת היא מהמענגת שבענוגים. זה כמו להחזיק ביד משהו כל כך יקר... לנשום אותו, להסניף כל הורמון שיוצא ממנו. לחוש את העדינות, את הרכות, את הנוקשות שלו. ככה אני מרגישה למשחק. אני כמהה לרגש הזה. כשהוא מתפרץ ממני, אני מרגישה כמו אישה חופשייה, אני מרגישה כאילו עכשיו אני יכולה ללכת ולכבוש את העולם. הסרט הזה, עוטף אותי אפילו עכשיו, ברכות מענגת כל כך. סרט טוב כמו קטיפה איכותית, מפנקת ומתגרה.
הסצנות האינטמיות בסרט היו מהטובות שראיתי בחיי. היופי שבמגע בסרט... העיניים היושבות מרותקות, המוח רעב לעוד. והאיפוק הזה, הו האיפוק. הוא גורם לנו לחשוב כמה אנחנו זללנים, כמה גרגרנות מפריעה לנו לחוות באמת, להרגיש... אני חייבת להודות... הרבה זמן, הרבה זמן לא זכיתי לצאת מסרט בכזאת התפעלות, כמעט כמו שאני יוצאת מהצגה.
כל מה שנשאר לי עכשיו זה פשוט ללכת.. למקום הפרטי שלי, האינטימי שלי, לעצום עיניים ולתת לעצמי לעוף. לעוף, לתור אחרי הפנטזיה המרווה הזאת. לנסות לתפוס את טיפת המים האחרונה, לפני הסיום. הרגשה מוזרה, נעימה... קצת מפחידה אבל מקבלת על עצמה תואר אצולה.
כל-כך ענוגה...אוווו... נראה לי שפה, זה הזמן... לסגור את האורות, להדליק כמה נרות... הפנטזיה רק מתחילה.
לילה טוב אנשים טובים.
חלומות מהנים!
בעיקר מתוקים.
| |
 אם כבר לעדכן פה, אז בשבילו...
אחח חברים וחברות, מה אני אגיד לכם? א-כ-ז-ב-ה
לא פעם אחת ולא פעמיים כבר נגעלתי המקצינים אצלנו בבסיס, אבל די.. זה פשוט הגיע לשפל המדרגה.
כפי שרובכם, או לפחות חצי יודעים שהיום או אתמול על פי השעות, היה יום הזיכרון ה13 לזכר יצחק רבין. אני בתור מש"קית חינוך שמאמינה ביעולות של חינוך, שמאמינה בעבודה שלה, מאמינה בחיילים... רציתי לעשות מעבר. מעבר לטקס שכבר אירגנתי היום בערב, מעבר להרצאות סתמיות.. רציתי טקסון שכזה, קצר, לעצור את היום, רבע שעה כדי שאנשים יבואו ויכבדו את היום הזה, את האישה הזה, אבל את החשיבות של היום הזה.. כמובן שמיד רצתי למאגר מונולוגים שלי, שלפתי מונולוג מקסים, הוצאתי פקודת יום ואמרתי יאללה, בואו נרים פה טקס. צ'יצ'ו כל כך עזר לי מורלית- תודה! להפתעתי, והפעם, באמת להפתעתי... נתקלתי בסירוב משפיל של כל הקצינים בבסיס להתששף בטקס. למה? "הם בישיבה" חבר'ה, צאו מהישיבה שלכם ל10 דקות, במקום הקפה והעוגייה עם החמאה... תשירו את התקווה, תורידו איתנו את הדגל לחצי התורן. תשמעו את פדוקת היום... תכבדו את היום הזה, תכבדו את הבן-אדם הזה, תכבדו את עצמכם.. תכבדו אותי. הם לא עשו את זה. בזמן שאני בכיתי בזמן שהצגתי את המונולוג שלי, הם ישבו בלישכה וצחקו. אני מרגישה בושה, גועל... בחילה.
בנוסף לסירוב המשפיל הזה חוויתי השפלה שאין כמוה על ידי המפקדת שלי..
אחרי שהגעתי אליה, מחוייכת מאוזן לאוזן.. עם פרוייקט מוכן בידיים, משהו ענק שאירגנתי. פרוייקט התנדבות בפנימייה.. לא להכריח אותם להתנדב, ממש לא. להגביר מודעות. להראות להם כמה אנשים בעצם מתנדבים. ההתנדבות היום נוסקת לשמים. כל כך כיף לי לראות את זה. יותר אנשים (אנושיים) מרגישים את הצורך לעזור ולהתנדב. אז בסדר, אני פריקית של התנדבויות, כי לי זה עושה טוב. אני לא מבקשת מכולם להתנדב. אבל תכירו בזה, זה כל כך מעניין. ואתם יודעים מה המילה הראשונה שקיבלתי? "למה?", "בשביל מה?" די, אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שלא משנה מה אני אעשה, כל מה שכלול בתוך מבנה הערכים שלי, פשוט נפסל על ידי המערכת. אני לא יכולה. תנו לי כבר להיות מי שאני. תנו לי להיות הכביכול קדושה הזאת, כמו שאנשים אוהבים ללגלג שלי, סבבה,שיהייה..
תנו לחיות במושב, תנו לי ללמוד חקלאות.. תנו לי לסיים כבר את התארים שלי, תנו לי להתחיל לרפא. רק תנו לי להיות מי שאני למען השם.
גאאאד.
טוב, אני מקווה שדברים יסתדרו.
אני מתגעגעת אליך יפה שלי. מאוד!!!! תתקשר אלי כשאתה מגיע!
וזהו חברים.
סורי על השיחרור הזה..חחחחח
חוץ מזה הכל נפלא. בחיים לא הרגשתי כל כך טוב. מבחינה חברתית... בבית... עם עצמי... כבר יותר מ10 מאחורי.. אני מרגישה פשוט בן-אדם חדש. כיף לי!!!!!
אני לא מאמינה שכל זה פשוט נעצר על ידו... ועכשיו הכל נפתח.. אני רק מקווה שאני לא אחזור על אותן הטעויות שלי...
שהפעם אני אדע מי באמת טוב בשבילי, ומי טוב רק ל... טוב, לילה טוב ילדים:)
טה אקסטרנו קרידו.
לה מונייקיטה דה לה פרימוורה. 
| |
פוסט קטן, מטריף ועצבני
יש רגעים בחיים בהם צריך לדעת מתי להניח את השטויות שלנו בצד ולהתחיל לחשוב על מה שטוב גם לאחרים. להפסיק להיות כל כך אגואיסטים. אני מודה, גם לי היו קעים בחיים שבהם חשבתי קצת פחות על אחרים ויותר עלי. אבל צריך להפסיק את זה בסופו של דבר, לא? הרי, אם אנחנו אוהבים מישהו, כל הקטע הוא לבוא לקראתו ואז.. לקרוא להלהיפגש באמצע.
יש לי ידיד, שאת שמו אני אשאיר חסוי מסיבות שונת ומשונות. יש לו חברה אני חושבת, אם אשר לקרוא לזה ככה. פשו,סלחהט, אני כועסת כי אני רואה שהיא משחקת בו וזה מעצבן אותי, כי הוא באמת לא עשה שום דבר רע לאף אחד... ראיתי בפייסבוק תמונות שהוא כתב שהם בני וג אז היא רשמה- "סליחה?" זה הטריף אותי. או שהייתה תמונה והיא אמרה שרק אחד הצדדים בתמונה יפה והיא התכוונה אל עצמה, זה הטריף אותי לקרוא את זה. אני לא יכולה להגיד כלום כי, הוא כנראה רוצה להשאיר אותה קרובה אליו מסיבה לא ידועה ולה אני לא אגיד כלום כי זה ירחיק אותה ממנו והוא יתעצבן עלי... אז מה עושים????????????
חוצמזה, הכנתי היום את סתיו היפה שלי לנשף שלה. טיפול פנים, שיער, איפור ואפילו השמלה. היה כל כך כיףףףףף!!!!!!
תהני בובית!
וזהו להיום, פוסט קצר, אבל זועם. בבקשה, מה אפשר לעשות בקשר לאישה הזאת? בקשר לידיד י שלי..?
ו.. מה עוד? אה כן, אני אוהבת את איתן שלי כל כך הרבה.......!!!!!!!!!!!! אני אצלו כרגע, טוב לי להיות לידו, להרגיש אותו. אני מרגישה כמו האישה הכי מאושרת וברת מזל בעולם! לאב יו איתן שלי.
אה כן, ו... לאב יו אול!!!!!!!!
מכשפת היער
| |
דפים:
|  כינוי:
בת: 36 MSN:
תמונה
מצב רוח כרגע:  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
