אינטימיות זו לא מילה גסה

כפי שכבר ציינתי בסערת רגשות ובבלבול מוחלט,ביום שני האחרון הגעתי לירושלים,אחרי נסיעה קצרצרה באוטובוס,כשרוב הנסיעה עברה לי בשינה,נפגשתי בתחנה המרכזית עם אמי אשר הגיעה לעיר הקודש עוד בבוקר אותו יום.

כעבור הליכה קצרה של 5 דקות לכל היותר הגענו לבית המלון,בתקווה שאף אחד לא ישים לב שכעת, החדר אשר הוזמן לזוג,זכה לעוד חיילת...

לאחר התאקלמות זריזה למקום, נכנסתי להתקלח, מקלחת פינוק עד כמה שניתן-לאור הזנחת הנקיון במלון זה אשר בעיר הקודש.

קרצוף הגוף וקרצוף השיער,צחצוח השיניים עד אבדן תחושה,מברשת השיער אינה נחה לשנייה-עוברת שוב ושוב בין תלתלי בתקווה להושיב כל אחד במקומו.

עשרים דקות לבואו של אלכס ואני חצי לבושה חצי מבולבלת,חושבת על האיפור הקרב ובא ועל המחשבה שאני נאלצת למגר את פלס גופי העליון אל תוך פיסת בד שאינה נוחה בעליל. עיפרון שחור נמרח בתוך עיניי, עובדה שמרתקת אותי כל פעם מחדש,אני, ללא שום היסוס תוקעת בתוך עיני עיפרון בצבע שחור מבלי לחשוב פעמיים! אחח, הסדיזם שביופי... המסקרה מושכת את הריסים אל על,ויתרתי על צללית,החלטתי להישאר עם המראה הטבעי,קצת סומק להסתיר את העייפות המכבידה ושפתון עדין,כדי למנוע כל התמקדות ומרכוז של אישונים אל איזור זה בפניי.

חולצה, שיער, הכל במקום. אה, תכשיטים-טוב,סתם צמיד, טבעות,עדילים והחוצה.

במעלית, ביחד עם אמי ודודתי,מרגישה כמו בעוד סרט פארודי על הסנדק או סתם סרט ערבי לא מצחיק,שבו כל המשפחה מקסלת את ה"אריס"(חתן בעברית) המיוחל ועליה להחליט האם הוא מתאים לביתם הכל כך חמודה ותמימה או לא...

והנה הוא מגיע,הישג שהצלחתי לזהותו,אף שרק את תמונותיו ראיתי. מגיע עם חיוך נפלא על פניו וורד יפיפה בין אצבעותיו. צעדיו נהיו יותר ויותר הססניים כאשר מבטינו נפגשו. חיבוק מהוסס ליד הסנדקיות... מתיישבים ונכנסים אל תוך תחקיר בטחוני מסווג וסודי ביותר דרגה א' של השב"כ,ואכן, יצא מזה הבחור, האם הוא מצא חן בעיני הסנדקיות,זאת אינני יודעת,האם זה משנה?

יד ביד יוצאים מהמלון אל תוך ערב שאמור היה להיות דייט והפך לדאבל דייט, ואז דאבל דייט וחצי ולבסוף נכנע לטריפל דייט.

שניים מהגברברים מכירים והאחר, לא יודעת האמת(ה2 שמכירים גם היו ה-גברברים, אך נדלג על עובדה שכזו.)

הבנות- "הברונטית"-אנוכי, "הג'ינג'ית"- החברה שהייתה עם חברו של אלכס. ו"הבלונדינית"-חברתה של הג'ינג'ית אני משערת...(טוב, מספיק). נשמע נקצת כמו בדיחה לא מוצלחת-"ברונטית,ג'ינג'ית ובלונדינית" ,למרות שהיה דוקא נחמד. כמובן שדייט היה מתקבל בסבירות פנים טובה יותר מצידי ובשביזות פחותה מצידי, אבל היה נחמד... עדיין, אף אחד כמעט ולא הכיר את השני... אחרי הכל, לא כולם שם ממש ששו להכיר ולא היו ממש חברותיים... טוב, מספיק להיות אשת העקרב...

החזרה למלון לפי זכרוני המעומעם הייתה מלווה בהליכה מיותרת, אך רגע שאני זוכרת ואכן אנצור בזכרוני הוא הדקות הנהדרות שעמדנו אלכס ואני מחובקים ברחובות ירושלים,אנחנו ושאר העולם.

בוקר יום שלישי,אמא שלי עדיין נסערת מזה שלא עניתי לה בשני בערב והיא הייתה בטוחה שאנחנו אותי... אלכס הגיע למלון ויצאנו לעבר הכותל. כשאני נמצאת,עומדת מול הכותל,הבכי אינו נשלט,אני נזכרת בסבתא,אשר הייתה אישה שמרנית,נזכרת בתחושת הגעגוע אליה ובאהבה שלי אליה. אחרי בכי ללא מעצורים,אשר דאג למראה טבעי ביותר על פני(כל האיפור ירד...) יצאנו מרחבת הכותל ונכנסנו אל תוך אתר עתיקות של בית המקדש, צפינו בסרט שאותי אישית הוא ריתק, אך זה בערך מסכם את הביקור שם חוץ מאשר העלייה והטיול הקצרצר על החומה.

חזרנו לבית המלון ואני לא צריכה לפרט מה קרה... הכל בפוסט הקודם,אך מאז,הכל היה עצוב יותר,אחרי שהוצאתי את המילם "אני לא חושבת שזה עובד", אחרי שהבטתי בעיניו מתמלאות בדמעות, אחרי שעיני התמלאו בדמעות, מאחרי בכי כואב וכבד, אחרי נסיונות השכנוע מצד אמא שעשיתי את המעשה הנכון, הבנתי שזו שטות ושאני רוצה להיות עם אלכס.

אני יודעת, אני שוב לוקחת את הסיכון של להתאהב ולהפגע אך לא כל דבר הוא נורא ולא בכל התאהבות יש נפגעים. לא כל נחיתה חייבת להיות כואבת, ישירה ומהירה.

לבסוף, הטיול הסתיים בצורה כמעט מושלמת כשבבוקר יום רביעי הבהרתי לאלכס שעשיתי טעות, ה"כמעט" לפני המושלם, הוא עקב השוק הזמני שאליו נכנס החמוד, אשר הכניס אותי ללחץ מסויים. שוב, לוקחים סיכונים אך נהנים.

 הנפילה קשה, אך ההתאהבות יותר. האכזבה קשה, אך ההרגשה של אהבה יותר. קשה לי להיפתח שוב ולשדר את אותה הרגשה תמימה, קשה לדבר אהבה מהפחד המשתק והמקפיא להיפגע, להיכוות ואף להישרף שוב. רוצה את ההרגשה, רוצה את אותה התמיכה שהייתה... לאן נעלמה התמימות העיוורת? רוצה להתעלם מהכל, אך לא מסוגלת.

לתשומת לבכם, הפוסט נכתב בשש בבוקר לאחר לילה של שמירה.

האמת שהפוסט נכתב בתוך "בוטקה הנשקייה" על גבי דפי מחברת המחשבות בצבע ורוד מזעזע שלי.

לילה טוב, בוקר טוב, שבת שלום ושבוע טוב לכולם.

אוהבת המון ומתגעגעת לכולם ולהכל!

רותם/ תותי

:)

נ.ב

בנים, די לריב....

ביום חמישי האחרון, נתבקשתי להעביר נוהל יום ו' לחיילי המפקדה אצלנו בבסיס...

תחילה חשבתי להעביר את המצגת שכבר עשיתי על רבין, אבל נזכרתי מול מי אני עומדת ושרוב הסיכויים שהם יצאו באמצע או יזרקו עלי כמה עגבניות... אז חשבתי אולי לדבר על מה שקרה עם אוהבדי בית"ר... עד ששמעתי מישהו אומר שאם היום בנוהל מישהו יעז לדבר על פוליטיקה הוא קם והולך... אז החלטתי בחצי שעה האחרונה לשנות נושא... לנושא שהוא מלהיט וכבר העליתי אותו פה לדיון שלא ממש התמשך... של מי האמת נכונה, שלי או שלך? האם האמת שלי מזוייפת? האם יש אמת אחת אמיתית שרווחת על כולנו... השתמשתי במשל המערה של אפלטון כדי להדגים את הנסיון למשוך את כולם אל תוך אמת אחת, למרות שהמשל עוסק בחכמת האדם... אבל... הם לא שמו עלי קצוץ!!! כל מה שמעניין אותם לשמוע עליו זה איך מזיינים יותר טוב בחורה ושאני אלמד אותם אולי על איך להתחיל עם בחורה בפחות מ8 שניות...

באמת, אני לא מבינה את זה... אי אפשר להנחיל חינוך במוסד ושמו צבא? אי אפשר לנסות אפילו להנחיל תרבות וערכים באנשים שרוב הסיכויים לא קיבלו אותם קודם? האם אני עושה משהו לא נכון? אני בתוך המסגרת, יש לי אמביציה לשנות ואני אכן מאמינה שיש לי את היכולת... אז, מה אני עושה לא נכון? אחרי הכל, אני מאמינה שהכל אפשרי, הכל כולל הכל... זה תלוי באיזו גישה נכנסים לשיעור/ נוהל... אבל לא יודעת, יצאתי בהרגשה נוראית ודי מאוכזבת בנוגע לעתיד התרבותי בבסיס אצלנו... זה כאילו הם דוגלים באדיאולוגיה אחת ואכן עומדים על כך... אף מש"קית חינוך לא תשנה לנו את סדר היום... תנו לנו להישאר כמו שאנחנו... נורא... אבל יהייה טוב אני מקווה... כל כך חשוב לי להנחיל קצת, טיפה... של תרבות אל תוך המסגרת הכל כך ברברית הזאת... איך, איך עושים את זה?!

עכשיו לנושא שונה לגמרי... אני מנסה, באמת שאני מנסה לא לחשוב על זה יותר מידי... אני באמת מנסה...

אבל אני לא מצליחה, זה תופס לי את המחשבות.. אני לא יודעת איך לאכול את זה ומאיזה כיוון להתחיל...

יום שני אני כבר בירושלים לראות אותו... גאדדד... אני לא מפסיקה להעביר את המידע הזה במוח...

איזה כיף!!!!!! כל כך התגעגעתי להרגשה הנפלאה הזאת...

הוא נוגע בנקודות שכל כך חשובות לי... כל כך חשוב לי שהוא מבין את זה... מבין אותי...

מדברים על הכל... אני מאושרת! זהו, אני מאושרת!

ובנימה אופטימית זאת... שבת שלום לכולכם, ערב נהדר לכולם.

אני מאחלת לכולם שבוע נהדר!

אוהבת -

תותי:)

נכון שכל פעם שאתם הולכים לחתונה והיא באמת יפה, אתם אומרים שזאת החתונה הכי יפה שהייתם בה אי פעם? אז זהו, אתמול אני חוויתי חוויה שלא כל אחד זוכה לחוות אותה... אח שלי התחתן אתמול... אבל לא סתם חתונה, זה היה אחד הטקסים המרגשים, האמיתיים והשמחים שהייתי בהם... קודם כל, הרוב המכריע היו חברים של אח שלי ואכן- היה שולחן רק של חברים שלי!!!!!!

אז ככה, היה שם את דימה החתיך, שבהחלט עשה לי שמח:) היה שם את עומר ההורס, שבלעדי השניים האלה, לא היה לי כל כך כיף(לפחות הצלמים אהבו את הריקודם שלי עם השניים...)

ועכשיו לבן אדם שהיה לי הכי חשוב שיהייה בחתונה של אחי- בולי, חברתי הטובה ביותר!!! היה לי כל כך כיייייייף!!!!!!

ו... היה שם גם אלעד הכריש:) תודה שבאת!! ו... מאיה ואוראלוס ובתאלוס... ו... היה כל כך כיף!!!!!!

אמממ, שכחתי מישהו? נראה לי שלא... ספי לא יכל לבוא, המסכן היה חולה, יפה שלי, לא נורא, פעם אחרת:)-בחתונה שלי...חח

ו... לא יודעת, אני עדיין באופוריה לא נורמלית וכמובן שאני אעלה תמונות...

והיה כל כך כיף לקבל מחמאות מכולם והצלםפ אמר לי שאני יפה אז הוא יצלם אותי בשביל שגם האלבום יהייה יפה והיה כל כך מצחיק... וכולם אמרו שאני נראית כמו נסיכה מצרית או משהו כזה, כי היו לי חרוזים שהגיעו לי גם למצח וזה נראה אותנטי שכזה...

והכל היה מושלם, פשוט מושלם... אח שלי היה כל כך חתיך והכלה- כוסית על!!!!!!!!!

גאאאד, כל כך שמח לי, כל כך טוב לי... ולא היה לי אכפת בכלל אתמול שיש לי פינה כלשהי בלב שדורשת חיבה, כי אתמול היה לי את זה בשפע ומכל כיוון...

אהההה, ורקדתי- כמו מטורפת, לא יכולתי להפסיק, כולנו היינו בטוחים ששמו משהו בתוך המים, כי אף אחד לא הצליח להפסיק לרקוד, המוסיקה הייתה כל כך מוצלחת כל הזמן, דייי, זה היה מושלם...(רק שעכשיו הגוף שלי מת וזקוק למסאג' אבל לא נורא)

טוב, אני אעזוב אתכם הפעם, כי אני מתה מעייפות, אני קורסת תחת העייפות של עצמי...

יאללה חברים, אוהבת אתכם הכי בעולם, מטורפת עליכם, משוגעת עליכם!

מתה עליכם!!!!!!!!!!!!!

תותי:)- הבייביסיטרית המושבעת:)