אינטימיות זו לא מילה גסה

נתחיל בנושא מדובר פה בישרא וגם בקרב החברים הקרובים- ידידות בין בני מין שונים. אם תשאלו אותי הרי אומר שידידות בין נשים לגברים זוהי ידידות טבעית... ניסיתי למצוא סיבה הגיונית למה ידידות כזאת לא יכולה לעבוד. אבל לא מצאתי, מתח מיני? זהו יצר, על יצר אפשר להתגבר. אני מאמינה שבעולם מפותח או לפחות מתיימר להיות מפותח כמו שלנו, אהבה אפלטונית זוהי לא מילה גסה כלל וכלל. אהבה אפלטונית כלפי המין השני לפחות מבחינתי אפשרית ואף קיימת. אפשר לבנות ידידות מקסימה אשר מבוססת על אמון. השאלה היא מה רוצים... יגידו כאלה שבין גבר לאישה תמיד יהייה מתח מיני, תמיד יהייה רצון ליותר מסתם ידידים לאחד מהשניים, אבל על כל רצון ניתן להתעלות... טוב, מה אני אגיד לכם, אני אכן חווה אהבה אפלטונית, אני מפתחת אהבה אפלטונית וקשר ידידותי מדהים עם אלכס. טוב לי עם הקשר הזה, לומדים לבנות אותו וכמובן לקשר כזה צריך את הרצון הטוב של שני הצדדים.

"אהבה אמיתית אינה נגמרת, היא תמיד נשארת - ים. רוגע או סוער, גלי או גבה-גלי, רוגש או מתחמם בשמש - אבל תמיד היא ים."

העניין הבא שרצית לפתוח אותו הוא המשפחה. מהי המשפחה בשבילי? מאז שאני ילדה קטנה, המשפחה שלי היא אותו תמנון יקר שלעולם איננו נמלטים לחלוטין מזרועותיו,ובלב ליבנו,בעצם אנינו רוצים להימלט מבניהן. מאנם, אני מוצאת את עצמי שונה יותר מכלל דיירי המשפחה, אני מוצאת את עצמי מתעניינת בתחומי עניין שונים לחלוטין, מתעניינת בדברים שונים לחלוטין, היחידה שרוצה להמשיך ללמוד במשך כל חייה, היחידה שלימודים זוהי תשוקה ורצון ולא סתם משהו שמכריחים אותנו לעשות... המשפחה שלי תמיד חשובה לי, יותר מכל דבר אחר. הם האנשים שגידלו אותי, הם האנשים שלנצח יעמדו לצידי לטוב ורע... זה למה מילים שלהם כל כך בונות ומצד שני כל כך פוגעות והורסות. אבל חוסר תמיכה שלהם הורסת אותי... ויכוח איתם ממוטת אותי.. האם אני אשמה שהמשפחה שלי כל כך חשובה לי?

"רק לעיתים נדירות גדלים בני משפחה אחת תחת אותה קורת גג. הקשר הקושר את משפחתך האמיתית אינו קשר של דם, אלא של כבוד וחדוה איש בחיי רעהו."

ועכשיו, לנושא המרכזי, לחלק שכלכך רציתי כבר לכתוב עליו, על הביקור של אלכס פה, היה לי כל כך כיף... הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב... הרגשתי סופסוף רוממות רוח שהרבה זמן לא חוויתי... ויותר מהכל, הבנתי איזה מזל נפל בחיכי שהכרתי את אלכס. כל פעם שאני חושבת על חכמתו, אני לא מבינה.. כל פעם שאני חושבת על טוב ליבו אני בטוחה שזהו חלום... כשאני חושבת עליו, כבן אדם, אני מבינה... אין הרבה כמוהו... היה כל כך כיף, להסתובב איתו ברחבי חיפה... בטיילת לואי המקסימה, שהחוויה שם הייתה מקסימה בשל עצמה. הנוף עוצר הנשימה מהבהאיים, האסטתיות היסודית, שכל כך נעימה לעין... ההרמוניה שבטבע כל כך התאימה שם... היה כל כך כיף. תודה אלכס, תודה שנתת לי את הזכות להכיר אותך. את הזכות לבלות בחיכך בימים האלו.

אני מצטערת כלכ ך שבסוף, הסיפור ההרמוני הזה נשבר במיקצת, אבל אני בטוחה שאנחנו יכולים לאחות את החלקים שנשברו ואף לפתחם. הקשר שלנו לא נגמר, הוא עדיין בבנייה, זה שאנחנו לא חברם, לא אומר שאין בנינו אהבה...

תודה.

"התבוננתי בזורבה, שסובב את צווארו כעוף-טרף ושתה בדממה. התבוננתי בו והירהרתי בלבי, עד מה מופלאה ומביכה היא תעלומת חיינו. בני-אדם נפגשים, ושוב הם נפרדים, כעלים הנידפים ברוח. עיניך מתאמצות לשווא לשמור על מראה הפנים, הגוף והתנועות של האיש אשר אהבת. תחלופנה שנים מעטות ושוב לא תוכל להיזכר אם היו כחולות או שחורות."

אני רוצה לרשום על עוד כמה דברים, אבל אני לא רוצה להעמיס יותר מידי על הפוסט הזה. אני אשמור את הדברים למאוחר יותר, כדי שהכל יהייה מבוסס יותר.

"כל אדם יש לו שגיון משלו, אבל הגדול שבכל השגיונות הוא, לדעתי, כשאין לאדם שום שגיון."

תודה שהקשבתם.

סופ"ש נהדר שיהייה לכם.

אוהבת את כולכם, באמת... רק קצת ירדה לי המוטיבציה, בגלל...

אני אוהבת אתכם.

תמונות בהמשך, פשוט הייתי חייבת כבר לפרסם את הפוסט הזה...

נתחיל בברכת בוקר טוב לקוראיי היקרים... בוקר נהדר לכם, הציפורים בחוץ אמנם כבר מזמן הפסיקו לצייץ, בית לידינו לא מפסיקים לקדוח בקיר, אך, זהו בוקר נהדר.. בוקר מלא אהבה, שמחה... ברגע שהתעוררתי בבוקר, למרות השיער שנראה כאילו פגע בו ברק והבגדים נראים כאילו עשיתי משהו אחר חוץ מלישון... אני קמה בשיא האצילות, פותחת את החלון ונותנת לקרני השמש להיכנס לחדרי ביחד עם משב רוח קל.. קרני השמש מלטפות את פני, עד ש... נכנסה רוח פרצים ונכנס לי מלא חול לעיניים... אבל זה עדיין הרגשה טובה:):):):)

חוץ מהבוקר הנהדר הזה, אתמול שמרתי 4 שעות ביחד עם חברה טובה מהבסיס ל4 שעות מ11 בערב עד 3 בלילה. ואני חייבת לציין שזאת הייתה השמירה הכי כיפית שאי פעם הייתה לי... כל השמירה שמענו westlife ן BSB וfive ועוד כאלה שירים... באו חניכים ואמרו לנו שזה שירי הומואים, אז התחלנו לעשות לשירים גם ליפסטינג.. וזה היה פשוט קורע מצחוק. אני הבאתי איתי צ'אי בדואי שאמא שלי בישלה בשבילי אותו בחלב קודם לכן והמתיקה אותו בצורה כל כך מושלמת... ישבנו, שתינו את התה הטעים, צחקנו, דיברנו על הכל... לפעמים היו קטעים יותר שמחים ויותר עצובים..  אבל היה כיף!!! עברתי איתה על כמה מילים לפסיכומטרי... והיה כל כך מצחיק... כי השעה הייתה מאוחרת, שתינו היינו מסטולות מעייפות ואני נמסטולה מאהבה... (נמסה+מסטולה), אז היו לי יציאות לכל מילה כמעט וכתבנו את זה על הקיר....חחח

עקב שיחתינו, נאני מבינה משהו חשוב עכשיו. אני אוהבת את מה שאני עושה. אני עושה את תפקידי בכזאת תשוקה והערצה... זה כל כך כיף לי... אני כל הזמן חושבת על הצעד הבא, על החינוך הבא, על הנוהל הבא... עכשיו אני רוצה להשקיע קצת בחניכים, אז אני אארגן לנו ולהם מסיבה חמודה עם קצת ריקודים וכיבוד.. אולי נראה סרט... אני רוצה לפנק אותם ולשים להם בחדר מכתבים של חג שמח וסופגנייה לכל אחד, בשביל זה אני אצטרך לבקש תקציב רחב, אבל מה אכפת לי, הם חשובים לי... הם הבייבי שלי...

אז אני שמחה גם מזה...

ובתחום הבין אישי, אני לא רוצה להיכנס רק לזה, אבל כיף לי, אני שמחה, אני מאוהבת עד הגג ואני אוהבת. אז כיף לי.

אלכס, אני אוהבת אותך

סוף שבוע נהדר לכולם!!!!!!

כפי שכבר ציינתי בסערת רגשות ובבלבול מוחלט,ביום שני האחרון הגעתי לירושלים,אחרי נסיעה קצרצרה באוטובוס,כשרוב הנסיעה עברה לי בשינה,נפגשתי בתחנה המרכזית עם אמי אשר הגיעה לעיר הקודש עוד בבוקר אותו יום.

כעבור הליכה קצרה של 5 דקות לכל היותר הגענו לבית המלון,בתקווה שאף אחד לא ישים לב שכעת, החדר אשר הוזמן לזוג,זכה לעוד חיילת...

לאחר התאקלמות זריזה למקום, נכנסתי להתקלח, מקלחת פינוק עד כמה שניתן-לאור הזנחת הנקיון במלון זה אשר בעיר הקודש.

קרצוף הגוף וקרצוף השיער,צחצוח השיניים עד אבדן תחושה,מברשת השיער אינה נחה לשנייה-עוברת שוב ושוב בין תלתלי בתקווה להושיב כל אחד במקומו.

עשרים דקות לבואו של אלכס ואני חצי לבושה חצי מבולבלת,חושבת על האיפור הקרב ובא ועל המחשבה שאני נאלצת למגר את פלס גופי העליון אל תוך פיסת בד שאינה נוחה בעליל. עיפרון שחור נמרח בתוך עיניי, עובדה שמרתקת אותי כל פעם מחדש,אני, ללא שום היסוס תוקעת בתוך עיני עיפרון בצבע שחור מבלי לחשוב פעמיים! אחח, הסדיזם שביופי... המסקרה מושכת את הריסים אל על,ויתרתי על צללית,החלטתי להישאר עם המראה הטבעי,קצת סומק להסתיר את העייפות המכבידה ושפתון עדין,כדי למנוע כל התמקדות ומרכוז של אישונים אל איזור זה בפניי.

חולצה, שיער, הכל במקום. אה, תכשיטים-טוב,סתם צמיד, טבעות,עדילים והחוצה.

במעלית, ביחד עם אמי ודודתי,מרגישה כמו בעוד סרט פארודי על הסנדק או סתם סרט ערבי לא מצחיק,שבו כל המשפחה מקסלת את ה"אריס"(חתן בעברית) המיוחל ועליה להחליט האם הוא מתאים לביתם הכל כך חמודה ותמימה או לא...

והנה הוא מגיע,הישג שהצלחתי לזהותו,אף שרק את תמונותיו ראיתי. מגיע עם חיוך נפלא על פניו וורד יפיפה בין אצבעותיו. צעדיו נהיו יותר ויותר הססניים כאשר מבטינו נפגשו. חיבוק מהוסס ליד הסנדקיות... מתיישבים ונכנסים אל תוך תחקיר בטחוני מסווג וסודי ביותר דרגה א' של השב"כ,ואכן, יצא מזה הבחור, האם הוא מצא חן בעיני הסנדקיות,זאת אינני יודעת,האם זה משנה?

יד ביד יוצאים מהמלון אל תוך ערב שאמור היה להיות דייט והפך לדאבל דייט, ואז דאבל דייט וחצי ולבסוף נכנע לטריפל דייט.

שניים מהגברברים מכירים והאחר, לא יודעת האמת(ה2 שמכירים גם היו ה-גברברים, אך נדלג על עובדה שכזו.)

הבנות- "הברונטית"-אנוכי, "הג'ינג'ית"- החברה שהייתה עם חברו של אלכס. ו"הבלונדינית"-חברתה של הג'ינג'ית אני משערת...(טוב, מספיק). נשמע נקצת כמו בדיחה לא מוצלחת-"ברונטית,ג'ינג'ית ובלונדינית" ,למרות שהיה דוקא נחמד. כמובן שדייט היה מתקבל בסבירות פנים טובה יותר מצידי ובשביזות פחותה מצידי, אבל היה נחמד... עדיין, אף אחד כמעט ולא הכיר את השני... אחרי הכל, לא כולם שם ממש ששו להכיר ולא היו ממש חברותיים... טוב, מספיק להיות אשת העקרב...

החזרה למלון לפי זכרוני המעומעם הייתה מלווה בהליכה מיותרת, אך רגע שאני זוכרת ואכן אנצור בזכרוני הוא הדקות הנהדרות שעמדנו אלכס ואני מחובקים ברחובות ירושלים,אנחנו ושאר העולם.

בוקר יום שלישי,אמא שלי עדיין נסערת מזה שלא עניתי לה בשני בערב והיא הייתה בטוחה שאנחנו אותי... אלכס הגיע למלון ויצאנו לעבר הכותל. כשאני נמצאת,עומדת מול הכותל,הבכי אינו נשלט,אני נזכרת בסבתא,אשר הייתה אישה שמרנית,נזכרת בתחושת הגעגוע אליה ובאהבה שלי אליה. אחרי בכי ללא מעצורים,אשר דאג למראה טבעי ביותר על פני(כל האיפור ירד...) יצאנו מרחבת הכותל ונכנסנו אל תוך אתר עתיקות של בית המקדש, צפינו בסרט שאותי אישית הוא ריתק, אך זה בערך מסכם את הביקור שם חוץ מאשר העלייה והטיול הקצרצר על החומה.

חזרנו לבית המלון ואני לא צריכה לפרט מה קרה... הכל בפוסט הקודם,אך מאז,הכל היה עצוב יותר,אחרי שהוצאתי את המילם "אני לא חושבת שזה עובד", אחרי שהבטתי בעיניו מתמלאות בדמעות, אחרי שעיני התמלאו בדמעות, מאחרי בכי כואב וכבד, אחרי נסיונות השכנוע מצד אמא שעשיתי את המעשה הנכון, הבנתי שזו שטות ושאני רוצה להיות עם אלכס.

אני יודעת, אני שוב לוקחת את הסיכון של להתאהב ולהפגע אך לא כל דבר הוא נורא ולא בכל התאהבות יש נפגעים. לא כל נחיתה חייבת להיות כואבת, ישירה ומהירה.

לבסוף, הטיול הסתיים בצורה כמעט מושלמת כשבבוקר יום רביעי הבהרתי לאלכס שעשיתי טעות, ה"כמעט" לפני המושלם, הוא עקב השוק הזמני שאליו נכנס החמוד, אשר הכניס אותי ללחץ מסויים. שוב, לוקחים סיכונים אך נהנים.

 הנפילה קשה, אך ההתאהבות יותר. האכזבה קשה, אך ההרגשה של אהבה יותר. קשה לי להיפתח שוב ולשדר את אותה הרגשה תמימה, קשה לדבר אהבה מהפחד המשתק והמקפיא להיפגע, להיכוות ואף להישרף שוב. רוצה את ההרגשה, רוצה את אותה התמיכה שהייתה... לאן נעלמה התמימות העיוורת? רוצה להתעלם מהכל, אך לא מסוגלת.

לתשומת לבכם, הפוסט נכתב בשש בבוקר לאחר לילה של שמירה.

האמת שהפוסט נכתב בתוך "בוטקה הנשקייה" על גבי דפי מחברת המחשבות בצבע ורוד מזעזע שלי.

לילה טוב, בוקר טוב, שבת שלום ושבוע טוב לכולם.

אוהבת המון ומתגעגעת לכולם ולהכל!

רותם/ תותי

:)

נ.ב

בנים, די לריב....