בועה ושמה ’’אילת’’

המשיבון הסלולרי המעצבן של דנה קידם את פניי בכל 12 הפעמים שניסיתי לחייג אליה.

"מור!" צעקתי לפומית הפלאפון "איפה היא לעזאזל?!" שאלתי בכעס. "אין לי מושג, אבל אם את מוצאת אותה תגידי לה שקובי עצבני ואם אני תופסת אותה אני הורגת אתה! היא השאירה אותי עם כל העבודה השחורה פה!" ענתה לי מור ואז הוסיפה "בקיצור חצי שעה אני במגורים" וניתקה.

"לאן את הולכת?" שאל אותי רונן כשקמתי בפתאומיות והתחלתי ללכת, "לטייל" זרקתי והחשתי צעדיי. עליתי לחדר שלה, דקה ארוכה עמדתי מול הדלת ולא הצלחתי למצוא בי את הכח לדפוק. התקפלתי, הסתובבתי משם וצעדתי לכיוון גן המשחקים מאחורי המגורים, אותו גן משחקים שהייתי מעבירה בו את רוב זמני כשרציתי להיות לבד אבל לא היה לי כח להתרחק יותר מדי. מספר צעדים לפני הגן פתאום ראיתי אותה, יושבת שם על הנדנדה ושקועה בעצמה. כולה מכופפת ונראית באפיסת כוחות מוחלטת. לרגע שקלתי להסתובב ולברוח משם לפני שתשים לב שאני שם אך משהו פנימי משך אותי אליה. התקרבתי אליה באיטיות ובמרחק צעד ממנה הערתי אותה מהחלום בהקיץ בו שקעה כשאמרתי בשקט "פיוז...כולם מחפשים אותך". היא הרימה את מבטה אליי באיטיות ועיניה בוערות מדמעות "אני יודעת ולא אכפת לי...." אמרה ומבטה נשמט כאילו מעצמו בחזרה לכיוון הרצפה. "בואי" לחשתי והנחתי את ידי על כתפה "אני רוצה לתת לך משהו" היא התרוממה וצעדה אחרי בשקט, מחזיקה בדש חולצתי, מפחדת שמא אני אברח לה. הובלתי אותה לחדרי, אותו החדר שקירותיו הכילו את כל סודותינו מחצי השנה האחרונה.

"שבי" פסקתי והצבעתי על המיטה. "זה הדבר הראשון" אמרתי וניגשתי לארון הבגדים, משם שלפתי תמונה ממוסגרת של שתינו מחויכות מאושר, מאחת מעשרות המסיבות שהיינו בהם. אותה התמונה שעמדה על הארונית ליד מיטתי במשך כמה חודשים וכל פעם מחדש היא ביקשה אותה ונענתה בסירוב. "שלא תשכחי שלפני הדמעות גם חייכנו קצת" אמרתי וליטפתי את ראשה כשהנחתי אותה בין ידיה. היא אחזה בחולצתי וניסתה למשוך אותי לחיבוק כשהוספתי "אבל זה לא הכל" וניגשתי לכיוון תיק הגב שכבר עמד על ארבע המזוודות הארוזות שלי שהכילו את כל התקופה המדהימה הזאת. פתחתי את התיק ומתוכו הוצאתי יומן בכריכת עור כחול קשיחה. התקרבתי אליה והגשתי לה אותו, ביד רועדת היא לקחה אותו ולחשה מבין הדמעות "כתבת יומן? מתי הספקת?" חייכתי קלות ועניתי ברכות "לא בדיוק יומן, סתם כל מיני הגיגים ומחשבות." פתאום חיוך קל נפרש על פניה "יש שם משהו עליי?"

"כדאי שתקראי אותו" אמרתי ואז הוספתי "יאללה בואי לבריכה, לא נעים לי, כולם שם בשבילי ואני בכלל לא שם, גם ככה עוד שעתיים אני צריכה להיות על אוטובוס". יצאנו מהחדר אך במקום לצעוד לכיוון הבריכה היא שינתה כיוון והתחילה לצעוד לכיוון חדרה "פיוז...לאן?" היא שבה על צעדיה וחחיבקה אותי "יש לי מיגרנה והעיניים שלי בוערות מרוב בכי, אני עולה לישון. חוץ מזה שאני לא רוצה שידעו שאני כאן, אין לי כח שישגעו אותי מהעבודה" התחבקנו  ושניה לפני שנפרדנו לחשה באוזני "אני אוהבת אותך, אל תעלמי לי" ואז ניתקה את עצמה ממני ובלי להביט בי הסתובבה ועלתה לחדרה. ניגשתי חזרה לבריכה שכבר הספיקה להתמלא בעוד כמה אנשים שסיימו לעבוד והחליטו להצטרף לחגיגה. התיישבתי בשקט ליד מור.

"מה קרה מאמי?" שאלה אותי מור והניחה כוס וודקה בידי. הבטתי בעיניה ובלי לענות קמתי והתחלתי לרוץ. "לאן את הולכת??" צעקה אחרי מור ובלי להגיב התחלתי לטפס את המדרגות בקפיצות מהירות. התחלתי לדפוק בטירוף על דלת חדרה "פתחי ת'דלת! פיוז תפתחי לי!!!" צעקתי ודמעות קורעות את גרוני ועיניי.

היא פתחה את הדלת, עומדת מולי ושתינו בוכות. בלי לחשוב פעמיים קפצתי עליה ונתלתי על צווארה. ברגלה סגרה את הדלת ובלי לעזוב אותי נפלה איתי למיטה, מחבקת ומלטפת את ראשי, בעודי מכווצת בתוכה ונקרעת מבכי. "רק עכשיו נפל לך האסימון?" שאלה ברכות כשנרגעתי קצת. הנהנתי קלות עם הראש, לא הצלחתי להוציא מילה. הדמעות חנקו אותי לגמרי. "התחלתי לקרוא..." היא אמרה והצביעה על פינת הישיבה בחדרה, שם שכב לו בנחת היומן, פתוח כמעט באמצעו. "התחלת?" שאלתי בחצי צחוק "עוד שניה את מסיימת..." הוספתי בחיוך. "הגעתי לקטע שכתבת שביום שתעזבי את אילת תמחקי אותי המספר שלי ותמחקי אותי מהחיים שלך, קצת מלחיץ....אני צריכה להמשיך לקרוא?". חייכתי אליה ברוגע ואמרתי "את צריכה להמשיך לקרוא".

 שכבנו מחובקות במיטה כמעט חצי שעה, נזכרות בכל הרגעים הכי יפים שלנו ביחד כשהיא אמרה "אולי לא תסעי? תשארי עוד קצת..."

"יודעת מה?" אמרתי ופתאום נתקפתי כולי מרץ "אני נשארת!"

"מה..?" שאלה באדישות ואני רק החזרתי חיוך ומבט ערמומי

"מה?!?!?!" שאלה שוב כשלפתע הבינה את כוונתי "לא לא לא שלא תחשבי על זה אפילו!"

"רצית שאני אשאר לא? אף פעם לא אמרתי לך לא, אני לא מתכוונת להתחיל עכשיו!"

"אל תהיי ילדה מפגרת! די!"

בלי לענות לה, רצתי למרפסת שהשקיפה על הבריכה וצעקתי "מורן! מורן!!!!" כל מי שישב סביב הבריכה הביט בי המום "מה?" החזירה לי מורן ובעינייה נראה שהיא כבר הבינה "סעי בלעדיי! אני לא חוזרת! אני אחזור ליום של הגיוס!"

"מה?!?!?!?!?!?" נשתמעה לפתע צעקה משותפת שגררה אחריה ריצת מרתון מטורפת של כל יושבי הבריכה לכיוון חדרה של דנה.

"תרגעו, תלכו מפה כולכם, אל תדאגו אני אישית אדאג שהיא תעלה על האוטובוס הזה" אמרה דנה לאחר עשר דקות שבהן ניסתה להרגיע את הרוחות. בלית ברירה עזבו כולם את החדר ואני רק ישבתי שם חסרת אונים ודמעות שוב ניגרות מעיניי. "חשבתי שאת רוצה שאני אשאר..." לחשתי בקול ילדותי. " אני רוצה, אבל לא ככה, את צריכה להמשיך בחיים שלך. אנחנו נמצא את הדרך שלנו, את הדרך הנכונה. היום את צריכה לנסוע הביתה וזה מה שאת תעשי, גם אם זה אומר שאני אישת אצטרך לעלות אותך מהשיער על האוטובוס הזה" אמרה ברוגע וחיבקה אותי בפעם המי היודע כמה באותו יום.

ישבתי ליד החלון ומורן לידי. את פניי כיסה כמעט לגמרי כובע הקפוצ'ון של דנה מהטירונות, לקחתי לה אותו לפני כמה ימים וסירבתי להחזיר לה. הסנפתי אותו בכח הכח, מנסה להכיל את כל ריח הבושם שלה בתוכי לפני שיעלם. בהיתי בכל החבר'ה המדהימים שלי, שכבר הפכו למשפחה ויותר ועמדו עכשיו בתחנה המרכזית, נפרדים ממני לתקופה לא ידועה. בהיתי ובכיתי, לא הצלחתי לעצור את זה. אני שלעולם לא בוכה, עכשיו לא יכולה לעצור את הזרמים.

"קחי כסף תביאי לי קולה" אמרתי למורן כשעצרנו בחצבה. תחבתי את היד לכיס המכנס ועם הארנק נשמט לו מכיסי גם דף מקופל. הרמתי אותו בחשדנות והגשתי למורן את הארנק. כשהסתובבה ללכת פתחתי את הדף, זה היה מכתב מדנה מתי לעזאזל היא הספיקה להכניס אותו לשם?! פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא, כשהגעתי לאמצע, המילים כבר הטשטשו לגמרי, לא הצלחתי לראות כלום מבעד לדמעות. פתחתי את הפלאפון וכתבתי הודעה: *עוד היום אני חוזרת אליך יקרה שלי, חכי לי.* סיימתי לקרוא את המכתב ותחבתי אותו לכיסי בדיוק שמורן חזרה "שוב את בוכה? את מוכנה להסביר לי מה קורה איתך?" שאלה ביאוש. "עזבי, סתם קשה לי כל הפרידה הזאת, קשה לי לעזוב פתאום את כל זה רק בשביל הצבא המסריח הזה" מלמלתי בשקט ועליתי חזרה לאוטובוס. הדמעות פסקו ואותן החליף חיוך חולמני. ידעתי שאני חוזרת ויהי מה. מורן הרגישה שמשהו לא בסדר אבל ויתרה על הניסיונות לדובב אותי והעדיפה חיוך מטומטם על בכי בלתי פוסק.

כשהגענו לחיפה בחמש וחצי בבוקר, נדב ושירן כבר חיכו לנו בתחנה המרכזית שניהם עטופים ריח של מיטה ועל עיניהם נראה שישנו שנת ישרים. מסתבר שכבר במהלך הנסיעה סיפרה להם מורן שמשהו לא בסדר וביקשה מהם לא להציק ולכן הם רק העמיסו את הדברים בשתיקה ולא טרחו להוסיף במילים. לאחר כמה דקות נסיעה שברתי את השתיקה המביכה ביננו כשאמרתי "אני חוזרת, עוד הלילה אני חוזרת לשם"

"אל תדברי שטויות" קטע אותי נדב.

"תראי, אני מבינה שקשה לך, אבל יהיה בסדר את תראי" ניסתה שירן לנחם אותי מבלי לדעת על מה."

"מודה לכם על הדאגה אבל לא שאלתי לדעתכם, רק הודעתי לכם שלא תהיו מופתעים ואני מבקשת מכם לא להתערב ולא לספר לאף אחד" פסקתי וכולנו שבנו לשתיקה.