סמולוויל,נמלטים,אבודים,קייל המסתורי וסרטים-בבלוג שלי=]

היי לכולם,הימים כבר עברו

השעות מתמשכות

והדקות נספרות

ואני עדיין לא מאמינה שעם כל רגע שעובר אני קרובה יותר ויותר על אל הרגע שאני הכי פחות רוצה מהכל-

החזרה לבית הספר....כמובן שידעתי שהחופש הגדול הוא לא לנצח,ושהוא אפילו קצר מדי[כמובן]

אבל בכל זאת כל יום שעובר אתה לא מאמין שתיגע עוד בספרי לימוד,שתחיה ככה לנצח.

חבל באמת שזה לא נכון.בקיצור,התחלתי להבין את כל זה כשעטפתי לי ספרים ללימודים למחר,

והדבקתי עליהם מדבקות והכל......

כל החופש לא הסתכלתי עליו ועכשיו הגיע הזמן.

לאזור אומץ ולהתחיל עוד 300+ ימים של לימודים

וחופשות ושבתות ולמידות.

השנה החלטתי החלטה,אני משקיעה.

כל השנים האלה[טוב,רק מכיתה ו' כי משם באמת צריך להתחיל כבר להשקיע]חיפפתי.

כלומר,כל פעם שהיה מבחן,למדתי יום לפני ולפעמים נזכרתי דקה לפני שהלכתי לישון והתחלתי לפתוח ספרים.

לא השקעתי בכלל.המחשב היה כמו הרעל שלי.

מן חולשה,שאני רוצה להפטר ממנה אבל לא מצליחה.על הספרייה שלי ממוקם המחשב.ככה שכל פעם שאני פותחת

ספרים לשיעורי הבית,אני לא יכולה לעמוד בפיתוי של לפתוח את המסך ולהגרר אליו.

אז השנה,כשאני עולה לכיתה ח',הגיע הזמן לשים קצת יותר מוח בלימודים מאשר במחשב.

אני כמובן יודעת שהבגרויות יבואו לפני שאני אספיק אפילו לראות,ממש מהר.

אפילו אני יכולה לדמיין את עצמי,כאילו רק אתמול ישבתי לי עם המורה בכיתה ג',או מתחלקת ל2 כיתות בכיתה ד'.

ועכשיו,עברו 7 שנים טובות[ולפעמים היו שנים גם קצת רעות ואכזריות]שבו אני מתחילה ללמוד שוב.

שוב ספרים,שוב מחברות,חומרי לימוד,מבחנים,מורות כועסות[שחושבות שהן יודעות הכל] והשיעמום הבלתי יאומן

שבשיעורי היסטוריה,מתמטיקה,ובמיוחד מועדון הספורט המשעמם שבבצפר שלי.

בקיצור,רק פריקת מחשבות קטנה לפני הצעד אל בית הספר.

אני יודעת שעברה עליי שנה זוועתית בכיתה ז',בגלל כל המעבר.

היה קשה.

ואני יודעת שעכשיו יהיה לי פחות קשה,אבל עדיין בכל זאת...

בקיצור,אחרי 3 פוסטים ביום אחד[ במיוחד בגלל שאיזה שבועות בטח לא עדכנתי פה]

ו3 שאלונים ביום אחד,

והרבה מחשבות ליום אחד

אני מניחה שהגיע הזמן בשבילי להתמודד עם המציאות שוב.

לא כל החיים מתבטלים ויושבים בחופש בלי לעשות כלום.יהיה בסדר,אני יודעת.

לא הייתי מתנגדת לעוד חודש,אבל בכל מקרה זה ברור שאני הייתי

מתאכזבת שוב באותה צורה שהחופש קצר מדי.גם אם היו 4 חודשי חופש

כולם היו חושבים שזה קצר מדי,מה לעשות.לעזוב את החופש זה קצת קשה,

אבל תחשבו שככל שתתקדמו יותר עם השנים

כך תגלו שאתם קרובים לסוף

ותגלו עוד דבר-בלי הבית ספר,החיים קצת פחות יפים ויותר קשים אפילו

ממה שהם נראו לכם ברגעים העצובים והמעצבנים והארוכים שלכם שם.

להחליט מה לעשות עם העתיד,זה אפילו עוד יותר קשה מלעשות משימה שנותנים לך בקלי קלות בלי למצמץ...

ולמרות שאני מודה שאני לא סובלת את בית הספר,

אני יודעת שכשאני אגיע לי לסוף,

יהיה לי קצת יותר קשה להחליט החלטות,במקום שבית הספר יחליט אותן במקומי.

בקיצור,אתם לא הייתם חייבים לקרוא וגם אם לא קראתם זה לא משנה.

אני פשוט מנסה לפרוק מחשבות שלי,

או אולי פשוט להעביר מסר.

אני אופטימית תמיד,ולא כזאת רצינית אבל רק עכשיו בא לי להיות רגועה ולא צוחקת.רק לחשוב הרבה עד שיהיה נמאס לי,

ואני פשוט ארחיק כל מחשבה בית-ספרית ממני.

מקווה שהיה לכם חופש יותר נורמלי משלי,ושתצליחו בלימודים ותיהנו אפילו!

אביה=]