צריך לתת לזמן לעשות את שלו.
כרגע, הרבה יותר קשה לחשוב על כל הדברים הרעים שהיו במערכת היחסים הארוכה הזאת.
כלומר, אני עדיין מרגיש אליה כל כך הרבה.
אני גם בטוח שאני אוהב אותה.
אני חושב עליה הרבה.
הצחוק המפגר הזה שלה...הגב שמתקפל קדימה כאילו לא יכול לעצור את עצמו, העיניים שנפקחות והפה שנפער. כאילו היא מקבלת התקף.
הרגליים שלה מושטות קדימה, והרמז המעצבן כל כך הזה של לעשות לה מסאז' ברגליים, בידיעה שזה לא יעבוד אף פעם.
זכרונות, בויתור (הלא קבוע) הזה על כל העקרונות שלנו כשאנחנו רבים, כדי שיהיה מישהו שיחבק אותנו בלילה. ואז בבוקר כאילו לא היתה מלחמה.
אבל בעצם זה הכל מלחמה.
האם אני לא באמת ממשיך הלאה?
האם אני לא באמת יודע להתגבר, אהובה?
אני מנסה, באמת מנסה.
ולפעמים אני באמת שוכח.
אולי כי אני עמוס כל כך.
מה את עושה עכשיו אהובה?
יושבת ולומדת בבית?
מדברת עם חברות בטלפון?
אולי את בכלל יושבת בבית קפה עם מישהו, אולי אפילו תלכו אליו הביתה... כמובן שפעם הראשונה לא, כי את לא תרשי לעצמך... אבל אולי אחר כך את תרגישי שזה עוזר? שלאט לאט את שוכחת? ואז תתחילו מן קטע כזה, את והמישהו שחיכה כל כך הרבה זמן לרגע שבו את תהיי פגיעה.
רגע שבמקום להגן עלייך, אני נוטש והולך, מחפש לי מקום אחר להיות בו כרגע, רק לא להתחרפן מהזקנה וחוסר התקשורת שבקשר הזה.
לא זה עוד לא הזמן להבין מה עובר עלי, באמת שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
