אתם בטח תוהים למה פתאום לעזאזל ישנו פוסט חדש, כי נטשנו בצורה אלגנטית ביותר. טוב, אז צר לי לבשר לכם שלא נטשנו ולא בטיח.
אז סליחה על העיכובים. כן, יש פה כמה שעוד מחכים מדצמבר (אהמ, עומרי, פנייה בשבילך), אבל יש לי סיבות מוצדקות מאוד. פרפקציוניסטית עזבה והמבצע חיפוש הסתיים, לחץ מסוף שנה ושיט דומה, ומה לעשות – גם לי יש חיים. מבאס משהו, כן, אבל לא נורא. תשרדו בשקט. ויש שותפה חדשה, כמו שכבר אמרתי. קוראים לה נועה, ואתם תקבלו אותה יפה, כן? וכשיש עכשיו חופש, נקווה שהביקורות יזרמו. נקווה.
הביקורות שלנו כנות במידת האפשר. משמע? אנחנו לא נחניף לכם מכל כיוון, אבל כן נציין את הדברים הטובים. הולך? הביקורות תמיד מציינות את דעתנו האישית, ואתם מוזמנים לעיין בביקורות הקודמות בשביל לקבל מושג כללי.
אנחנו שומרות את הזכות המלאה לרדת על בלוג שלא נאהב. נשתדל שלא לעשות זאת בתור קטילה רצינית, אבל לפעמים... טוב, יש דברים שהם לא בשליטתנו.
לביקורות שלנו אין מבנה קבוע במיוחד, אבל הכללי הוא בערך כזה:
- רושם ראשוני:
- פרטים טכניים: כולל את שם הבלוג, שם הבלוגר, תיאור וארכיון.
- עיצוב:
- רשימות:
- תוכן:
- ציון: מ-1 עד 10.
- ולסיכום:
הציון הוא בעצם שכלול של הכול, אנחנו לא נותנות ציון לכול תבחין בנפרד.
לידעתכם, אנחנו לא מוכנות לבקר בלוגי עיצובים ועזרה, ערים וירטואליות ובלוגים של מעריצי טוקיו הוטל (טוב, הטעם הרע שלכם במוזיקה לא צריך לפגוע באפשרות שלכם לקבל ביקורת, אבל אנחנו שמות עליכם עין, ולא מבטיחות להיות נחמדות). בקיצור, תחסכו מעצמכם הזמנה לביקורת אלא אם כן אתם כותבים אמיתיים, כאלה שדיי מזמן לא ראינו בישראבלוג.
מקוות לחזור שוב בקרוב,
נועה וגל (כןכן, החלטתי לנטוש את הכינוי הכ"כ פאסה הזה. *טוןפקאציאמריקאימשהו*)
ועכשיו, בגלל שגל פרגנה לעצמה חופשה לטוריקה, אני אבקר את הבלוג הבא.
אגב, את הביקורת כתבתי לפני הפוסט הזה, אז יכול להיות שהפוסט העדכני שאני מדברת עליו, הוא לא הפוסט העדכני שמופיע בבלוג. יום נעים.
רושם ראשוני:
מיד כשפתחתי את הבלוג קפצתי בבהלה למראה הרפש הירוק שנגלה אל מולי עיניי. "אהה! קיא!" קראתי, ומיהרתי להביא את המגב מבחוץ. אני מציעה לך להחליף את החומר הירקרק הזה שמשמש לך כרקע, או שפשוט לא, אבל אז אתה יודע, איכסה וזה.
אז הכירו את "סטינקי" פנימיסט בן 15, מנגן על תופים וגיטרה, ומאוד נהנה להבהיל את הקוראים שלו בעזרת תערובת ירוקה שמתנוססת לו בגאווה ברקע.
פרטים טכניים:
שם הבלוג: Killing In The Name Of. אה?
כינוי: סטינקי. כינוי מסריח. חה, משחק מילים מתוחכם. סטיגידיש.
תיאור: "סקס, טופי ופופ יפני". בדיחה פרטית אני מאמינה. מקווה, בכל אופן.
עיצוב:
על הרקע דיברנו, אבל אני אזכיר שוב: את ארוחת הצהריים שלך שמור לעצמך.
אז ירוק ולבן. וירוק. אולי טיפה שחור. וירוק.
רשימות:
-אני- "אני לא מרוקאי ולא רוסיי, אני בכלל אוקראיני!" ואני לא מדרום קורדונזיה, אז? " סטטוס : פנוי". יש מישהי בפוסט אחורה שכותבת בגדול שהיא אוהבת אותך, ומתגעגעת אלייך. או שהיא צריכה להיעלב, או שאתה צריך להתחיל לדאוג.
עוד רשימה של פוסטים שלו, רשימה של מוזיקה ורשימה של דברים לעשות, (ובניהם: "לספר לכולם!!!" אין בעיה, תכתוב על זה פוסט, מחר כולם ידעו. "להבין הומור של בנות" קל, פשוט צוחקים מכל דבר. הומור של בנים זה מה שצריך להבין. מישהו מוכן להסביר לי מה מצחיק בגרעפס?) ורשימת קוראים אחרונים. מלבב.
תוכן:
דילגתי על הפוסט העדכני שלך, שמלא באמרות אהבה דבקיות כאלה. אני באמת מאמינה שהבלוג שלך היה שורד גם בלי הפוסט המיותר הזה. אבל אם בכל זאת יש לכם את הצורך העז להעביר את המסר הזה אחד לשני, שלחו מייל. או יונת דואר. ישראבלוג יסתדר מצוין גם בלי הקושמושמוש שלכם.
בשאר הפוסטים שלו מספר "סטינקי" מה הוא עשה באותם ימים, מצרף תמונות שלו ושל חברים ומקלל ברוסית. פיזדיץ.
את רוב הבלוג הזה הוא כותב לו ולחברים, שמשם עולה השאלה "למה?". נעזוב את "למה אתה בכלל כותב את כל זה", ואת "למה לעזאזל אתה חושב שזה מעניין מישהו" ונעבור ל"למה אתה חושב שיש מה לבקר פה"?!
לסיכום:
חרא של הכרות. אני לא כזו רעה במציאות, באמת. אולי זה השילוב של העייפות והבחילה מהרקע.
ציון: 5.5 מתוך 10.
כי ככה.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
