סטיגמתה

מכירים את זה?

כשאתם עומדים על גג הבניין,

כשאתם מתקרבים לקצה ומרגישים איך כל הבטן מתהפכת,

התחושה המטרידה והממכרת הזאת שמושכת אתכם למטה,

לרצפה שנמצאת כמה מטרים טובים מתחתכים,

מכירים את זה?

זה למה

ויש לי תיאוריה

שלפחות נכונה לגבי

התחושה הזאת,

של הבטן המתהפכת,

התחושה הזאת,

היא זאת שגורמת לנו לחזור על טעויות,

היא זאת שגורמת לנו לחפור לעצמנו בור,

היא זאת שבגללה אנחנו סובלים

ובין אם אנו מודעים לכך או לא,

אנחנו אוהבים את הסבל הזה

אנחנו מכורים אליה

מכורים לכאוס.

אנחנו עולים על הגג בשביל איבוד התחושה

המרחב הגבוה שפתוח מכל עבריו  מעצים בנו את התחושה של חוסר תחושה

סוג של התנתקות

נסו לעצום את עיניכם

נסו להסתכל לשמיים ולעשות צעד

הסחרחורת

אבל זה לא מספיק לנו

אנחנו בוחנים את עצמנו ומתקרבים לקצה

בצעדים קטנים

אנו רוכנים קדימה טיפה להציץ על הבטון למטה

מקבלים סחרחורת וחוזרים מהר אחורנית.

מרבית האנשים יודעים לעצור את עצמם, כי עם חציית הגבול הזה תבוא תוצאה אחת,

בלתי רצויה.

אני מאלו שלא עולים לגג בכלל......כבר

בחיי היומיום אני נוטה לחזור על טעויות,

השאלה של "אולי הפעם יהיה אחרת?" תמיד רובצת במחשבותיי לפני כמעט כל טעות שנעשתה כבר בעבר, ובשאר המקרים,

למעשה ברובם,

אני לא חושבת כלל.

ביחסים שלי אני נוטה לבדוק את הגבולות שלהם,

אני בודקת כמה רחוק אני יכולה ללכת מבלי לחצות את הגבול,

כמובן שבסופו של דבר אני חוצה אותו

אבל מאז אני רק אתקרב אליו

אם אתם שואלים את עצמכם,

אז לא, השיטה שלי לא יעילה

היא הרחיקה את מרבית האנשים

אבל שוב

"אולי הפעם זה יהיה אחרת?"

זה בטבע שלנו

לעשות טעויות על בשרינו בשביל לגלות עד כמה הן באמת הרסניות

להתקרב כמה שיותר לקצה

עוד קצת

ועוד קצת

עד שניפול.