סטיגמתה

כל יום הוא על הקצה, כמה כוחות עוד ישארו לי, כמה זמן עוד אצליח לסבול, מתי הסבלנות תגמר, מתי אני אתפרץ... או אתמוטט...

הראש כואב ללא מנוחה, הרגשה שהמח רוצה לצאת החוצה והוא דוחף בשיא עוצמתו

כמה עוד ראותיי יחזיקו ולא יקרסו תחת הכובד, וליבי הקט שפועם לאיטו, מתכווץ למספר שניות ואז משתחרר, וכל התכווצות כמו נצח, זה יעבור, זאת תקופה, זה חייב לעבור, מתי ואיך איני יודעת, אבל חייבים לבוא ימים טובים יותר או שאיני אשרוד

זה קשה יותר ממה שתיארתי, אני פוערת את עיני ונושכת את שפתיי בכל פעם מחדש, נעשה לי אבל ולא נראה כי למישהו איכפת, אני רק רוצה לנוח, להיעזב בשקט

די, די, כל כך נמאס שזה לא יאומן, אנשים מסתכלים עלי, לא תופסים איך אני עוד שורדת, איך אני על שתי רגליי, נראה שהם יותר מרחמים עלי או שפשוט לא איכפת להם במיוחד, אני מרגישה פתטית, מצבי עגום כלפי חוץ, אני רוצה לנוח, רק לשכב קצת ולנוח, מה שהכי מצחיק שהיא ידעה זאת כשחיברה את השאלון, מסתבר שבאמת יש לי בעיה כלשהי

לילה טוב קוראי הנאמנים, מבקרים הרנדומליים, וחסרי החיים המשועממים

אף פעם לא

שלכם

Kat