סטיגמתה

כבר מזמן הבטחתי לעצמי שאני לא אכנס לסוגיות פוליטיות ולמחשבה המעוותת שמתפשטת כמו מגפה בקרב אנשים, אבל כעת אני בבית, אני חיילת, אני גרה בישראל, ולשמוע, ולראות, ולדעת כי בכל רגע יקפוץ עלי איזה ערבי מהצד, כי עכשיו הם החכימו, אם לא מכניסים אותם עם נשק ופצצות למקומות ציבוריים, אז הם ישתמשו בכלי יותר זניח, כזה שיש לכל אחד וכמעט אף אחד לא חושד בו, רכב.
אבל בואו נודה, אחרי הטרקטור, והיה עוד משהו שאני לא זוכרת בדיוק, ועכשיו הב.מ.וו, נראה לי המשטרה אצלנו קצת יותר רצינית ממה שהמחבלים חושבים, סה"כ אנחנו גם ככה כבר נבדקים בכניסה לערים מדי פעם, אבל באמת גרם לי לחשוב, מה הצעד הבא מצדנו?
האם נתחיל לערוך בדיקות לנהגי אוטובוסים ממוצא מוסלמי? או שנגביר את הבדיקות של רכבים פרטיים??
אני אפילו לא יודעת איך להגיב על זה, אתם (כן מחבלים "יקרים" שלי, אני פונה אליכם), האמנם אתם כל כך נואשים שאתם מתחילים לדרוס? זה לא שהתקדמתם ב"אומנות" ההריגה ההמונית שלכם, זה פשוט כי אנחנו דוחקים אתכם לפינה, מה גורם לכם לחשוב בכלל על לפוצץ את עצמכם? או לצאת למסע דריסה כשאתם יודעים בוודאות שתקבלו כדור בראש, כי שוטרים וחיילים עם נשק יש לנו בכל חור, זאת אחת הסיבות שהם קיימים. האמנם חייכם כל כך חסרי חשיבות שאתם פונים להתאבדות, אתם כל כך רבים שאף אחד כבר לא מחשיב אתכם לגיבור לאומי, וגם אם כן, מה כבר תהנו מהתהילה הזאת אם תיהיו מתים, האמהות שלכם כנראה ממש פסיכיות וחסרות הומניות ואינסטינקט אימהי בסיסי אם הן יתגאו בכך שכעת הבן שלהן מת אבל לפחות הוא הקריב את עצמו לסיבה נעלה יותר מחייו עצמו, כנראה הייתם כל כך חסרי הערכה כלפי כל מה שהשגתם בחייכם שאפילו אמא שלכם חושבת שתביאו יותר תועלת בין המתים.
אני מאוד רגישה כשזה מגיע לרצח על בסיס דעות מנוגדות, על בסיס גזענות...
אני עדיין מנסה לא לחשוב על השמדה המונית, ונורא פוגע בי כשישראלים מכלילים את כל הערבים ואת כל הנוצרים בתור האנשים הרעים, זה כדור שלג.
אפילו שסיכנתם את החיים של חברים שלי, של אבי, בני זונות, אני מנסה להיות סובלנית, אני מנסה לא להכליל, אבל אתם פשוט לא נותנים לנו את ההזדמנות להתייחס אליכם כשווים, ואחר כך אתם מאשימים אותנו על גזענות ועל כך שאנחנו מסלקים אתכם מאדמותיכם.

Kat

גוד.. איכס, אין לי מילים לתאר, נפגשתי עם הספר, סה"כ ניג'ס לי, הגענו אליו, אחרי כמה דיבורים פה ושם הוא החליט שהוא רוצה להציק לי, עזבו אתכם, אני לא תמימה, מראש ידעתי לאן הוא ינסה להוביל את זה (ומראש גם ידעתי שאני לא מתכוונת להיכנע), אבל בכזה חוסר טקט, הוא בא ושואל מה מגרה אותי ואני כל הזמן רק חושבת 'הביתה הביתה הביתה' ואז הוא מכניס את כל הלשון פרה שלו לאוזן שלי ואני נגעלת ברמות, נרתעת לאחור ואומרת שלא, ואז הוא ממשיך, תופס לי בשיער ומסיט את הראש שלי לצד, מרטיב לי את הצוואר, ואז בא לנשק אותי ואני מרגיש כמו בבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון, כשמכניסים מקל לפה עד שזה כואב, רק שזה היה רחב יותר ועבה יותר וטעם של בושם (נשמע כמו זין... לא אני מדברת על גוש הבשר בפה שלו), והוא מטפס עלי, ואני מנסה להתנגד, מנסה לגרום לגועל להתגבר על החרמנות הסטבילית שלי, הוא כולו שכוב עלי, נושך לי את הפיטמה ואני מנסה להקים אותו ממני, "לא, זהו, די, הביתה" והוא מנסה לשכנע שיש עוד זמן, ומנסה לפתוח את הג'ינס ושם אני כבר ממש מרגישה חסרת אונים, ואז הוא אומר שאני מהבחורות העדינות, מעלה לי את הסעיף, אני מצליחה להתרומם, עולה עליו, תופסת לו את הידיים, ואז עולה עליו עם הבירכיים, באה לנשוך אותו בצוואר (אלוהים כמה בושם איכככככסססס) נמרחת עליו בנוקשות איזה פעמיים, לא מביאה לו לנשק אותי שוב, הוא מנסה להתרומם אני מחזירה אותו למצב שכיבה ודופקת לו מבט רצחני ומנסה להגיד, כמה שיותר ברור, "הביתה!" מסתבר שהייתי צריכה לחזור על זה מספר פעמים עד שהוא הבין את הרמז סוף סוף, הבנזונה עוד יעשה לי קרחת פעם הבאה שאני אבקש קצוות, אני נכנסת לאוטו וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הצנחן שלי ואיך בא לי לבכות לו, הוא מביא אותי לבית, אני נפרדת בלחי והוא מעיר משהו לגבי זה ש'לא בפה', אני מחכה שהוא ייסע שלא יראה לאן בדיוק אני נכנסת, נכנסת לחדר, מתפשטת, צמרמורות עוברות לי בכל הגוף, בשלב מסוים כשהוא נצמד אלי והרגשתי את הבליטה דרך הג'ינס נלחצת לי אל בין הרגליים, וזה אחד הדברים שמטריפים אותי, ואני אומרת לא, אפילו אז, ברגע חולשה, אפילו כשהרגליים שלי נכרכות סביבו אוטומטית, אולי אני מפגרת שאני לא מקשיבה לגוף שלי, אבל באמת שלא רציתי

עכשיו אני אחרי מקלחת טובה, עדיין יש לי טעם מר בפה והרגשה מגעילה, לא, אני לא מרגישה שבגדתי, אני מרגישה מגעילה עם עצמי ואם זה שכמעט נאנסתי אם לא הייתי לוקחת את הדברים לידיים שלי

אני רוצה לישון, אני רוצה חיבוק, אני רוצה שכבר יהיה סופ"ש שוב, כשהדברים בצבא יקבלו גוון ואני אראה את הצנחן שלי ואני אוכל מהמקרר ואשתה ליקר כפי שהובטח לי

לא יודעת, אין לי משהו שנון להגיד

מאסתי בזאת

 Kat