לפני הכל, את העצות תמצאו, בסוף הפוסט, ובדרך כלל אני לא מבקשת את זה כי זה ממש לא איכפת לי, אבל לשם שינוי, אם כבר ניכנסת, תקראי, ואם כבר קראת תגיבי, שאני אדע שהפנמת, שאחד הסודות הכמוסים שלי בחיי היומיום לא נפרס פה על השולחן לעיני הכל סתם כך.
אף פעם לא הייתי שמנה, גבהתי מהר, התפתחתי מהר, אבל לא הייתי שמנה, ועם זאת היו רזות ממני, איפשהו שמה, בין הטלוויזיה לחברה, נשברה התדמית האישית שאותה אהבתי.
בבה"ס בקושי הייתי אוכלת, כי פשוט לא היה זמן, ומשומה כשכן הייתי אוכלת התחלתי להרגיש רגשות אשמה, אני מדברת על עצמי בגיל 14-15, בנוסף היה לי גשר, שהביטחון בכלל לא היה בשחקים.
לא זוכרת איך, לא זוכרת מתי, אבל זוכרת שבידיעה כי רק שנה שעברה הצלחתי להשיל קילו בגלל שהייתי חולה והקאתי, פניתי לשירותים, אכלתי חצי פרוסת שוקולד, הרגשתי רע, יצאתי לשירותים להקיא אותה.
מהקאה פה ושם שבאה בעקבות רגשות אשמה וגועל עצמי קשה, זה התפתח לתחושה רעה מתמדת והקאה אחרי כל שטות שהייתי מכניסה לפה, לא עקבתי אחרי המשקל, אז אני גם לא יכולה להגיד אם זה עזר או לא.
עם כל הקאה הרגשתי רע יותר ויותר על זה שאכלתי, וזה גם נעשה יותר ויותר קשה, הייתי כורעת על הרצפה הקרה ולא מי יודע מה נקיה, רוכנת לעבר האסלה שהשד יודע מה ומי ישב עליה, ומכוונת שתי אצבעות לכיוון הפה, נעצרת, צמרמורת קלה, מכריחה את עצמי לפתוח את הפה, מכניסה את האצבעות משחקת עם הענבל, רפלקס הקאה כואב כמו התכווצות שרירים בגרון ובקיבה, באה להוציא אותן,
"זה לא ילך, די" חושבת,
"לא, חייבת" משכנעת,
מחזירה את האצבעות, עוד כמה התכווצויות צורמות ומשהו עולה, דל, רירי, וחומצי, הייתי מקיאה כל כך הרבה ואוכלת כל כך קצת שכבר לא היה מה להקיא מלבד מיצי קיבה שצרבו את כל הפנים בדרך החוצה.
עם הכאב הכעס על עצמי על כך שהייתי אוכלת ומכניסה את עצמי למצב כריעה בשירותים מלכתחילה גדל עוד יותר, ואיתו הרצון להוציא את מה שהכנסתי. באיזשהו שלב הבנתי שאני מזיקה לעצמי, הטעם החומצי והמר בפה, הגרון הכואב, התכווצות בכל הקיבה והרעב הבלתי פוסק. המחנכת לקחה אותי לצד ביום בהיר מספר חודשים אחרי שהתחלתי להיגמל, היא אמרה שרזיתי יותר מידי, שכל יום היא מסתכלת עלי ואני מרזה ומרזה, "לא נכון" הפצרתי, חצי צוחקת, חצי נבוכה, "אני עליתי!"
זאת הייתה פעם אחרונה שהלכתי והקאתי מתסכול, משהו בדאגה שלה העליב אותי, לא יודעת למה, רק רציתי ללכת לשירותים שוב.
מכירים את זה? כשמשתכרים כל כך שבא להקיא, אבל לא מספיק בשביל שזה יבוא מעצמו?
זה עומד בגרון.
ועכשיו יותר מ3 שנים עברו, עדיין, מרימה שתי אצבעות, ומבועתת מהמחשבה, ההתכווצות שלמרות שלשם שינוי יש מה להקיא, עדיין כואבת יותר מתמיד, ההרגשה המגעילה הזאת שמשתלטת עליך למרות תחושת ההקלה, הדמעות שזולגות מעצמן.
אחת הסיבות שאני לא נוטה לשתות הרבה
אני לא מכירה ולא אכיר בעובדה שהייתי בולימית
נורא מעציב אותי וצובט לי בלב כשאני נתקלת בבלוגים של בנות שלא יודעות כלום מהחיים שלהן שטוענות שהן שמנות, שמרעיבות את עצמן, ואני באה ואומרת לכולכן, הכל בחיים זה עיניין של פרופורציות, וזה נאמר מאחת שהייתה שם, מאחת שהרעיבה והקיאה ובכתה ושנאה.
ורק שתדעו, בנים מעדיפים (ובלי הזבל הזה של "אני עושה את זה בשביל עצמי" אין דבר כזה, אתן עושות את זה בשביל החברה, כלומר המין השני שחשוב לכן השיפוט שלו, וברגע שהוא יהיה מרוצה אתן תיהיו מרוצות) כיש במה לתפוס.
אחת הסיבות שלא הסכמתי לחתום על העצומה לסגירת הבלוגים, כי מרבית הבנות שם מחפשות במה לתסכול שלהן, זה אמצעי למשוך תשומת לב, ועדיף שאת התסכול הן יפרקו בכתיבה ויוכלו לקבל לפחות קצת תגובות מאנשים זרים מאשר לעבור את התקופה הזאת (והיא עוברת) לבד. ברור שבמובן מסויים זה גורם לשאר לחשוב שזה נכון ויפה, אז הינה אחת שיודעת, זה לא!
אני רזיתי,
בשיטות אחרות, לפני שתתחילו ליישם, תזכרו שזה שיטות להרזיה, לא לחיטוב, לחיטוב יש רק שיטה אחת וזה ספורט
#עבודה, במיוחד כזאת שמריצה ממקום למקום
#תקחו ניילון נצמד תלפפו את האזורים המלאים, תתלבשו חם ותצאו לריצה, אחרי שבועיים רצופים זה ישרוף ויוריד בעיקר כמה קילו של מים
#לספור קלוריות
ולא! לא 600 קלוריות ביום, לפחות 1100, על כל קלוריה שתחרגו תעשו כפיפת בטן
#תאכלו מה שבא לכם וכמה שבא לכם אבל תאכלו את אותה כמות בכל יום, אנשים לא מבינים שהגוף מרגיל את עצמו לצרוך את אותה כמות שהוא מקבל, במקרה של דיאטות רצחניות, הגוף ירגיל את עצמו לשרוף את הכמה מאות קלוריות מסכנות שאתן צורכות ואז כל מעידה קטנה תיהיה קריטית, כי אם הוא התרגל ל300 והיום אכלתן 500 (אוי לא...) הגוף ישתמש רק ב300 ו200 ילכו לשומן, כך שאם כבר עדיף שתרגילו את הגוף לצרוך יותר מ1000 ואז ביום אחד בשבוע נגיד תאכלו רק 800 והוא ישרוף 200 נוספים.
ועוד שיטה, ואני רצינית, והיא גם מופנת לכל אלו אשר מחשיבות את עצמן לשמנות וכבר עברו את גיל המחזור והחצ'קונים
#סקס
הספורט הכי מהנה שלא צריך ללבוש בשבילו טרנינג
חשוב לציין לא ללכת לחפש עכשיו מזדמן בכל פינה, פשוט ככה לידע כללי, אני הורדתי שני קילו בזמנו בגלל החבר שלי
לא קוראים לי מיה
Kat
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קטלין ברוק
בתמונה השלישית של הזוועה הבלתי פוסקת, ניתן להבחין בבירור בכמות השומן עליו המסכנה צריכה לשבת ועל רגליה החטובות שבקושי יכנסו לג'ינסים 
