סטיגמתה

לא בכל בסיס זה ככה, כבר מתה לצאת ממנו...

אחד בלע כדורים, עשו לו שטיפת קיבה, יום ראשון הוא יוצא מהצבא

אחד נכנס היום לכלא ל14 יום כי הבת זונה שמעה שהוא קרא לה מאחורי הגב בת זונה (והיא לא בקבע אפילו...)

היא בוכה ועדיין לא יצא לי לברר למה, היא תמיד בוכה, ואני מנסה להבין, אבל לפעמים... לעיתים.... כמעט תמיד אני מתרגזת שיש אנשים עם יותר בעיות, היא מנסה לברר מה אמרתי לפסיכולוג, איך זה הולך השיחה איתו, ואני רוצה כל כך להחטיף כי אילו היא הייתה יודעת מה אני סיפרתי, ושהומלץ לי על טיפול וירד לי הפרופיל הנפשי, ולא כי זרקתי קלמנטינה עליו וצעקתי "פיקאצ'ו צא!" היא הייתה כנראה חוזרת על דבריי כי וואלה, מה שאמרתי משפיע, ההבדל הוא שהיא לא יודעת דבר וחצי דבר איך זה מרגיש באמת, החולשה הזאת, הדחף, התחושה שאופפת אחרי... הפוסט הקודם על הפסיכולוג, השיחה שבכלל הייתה לי גרמה לי להיזכר למה בעצם פתחתי בלוג מלכתחילה, להוציא את כל השלדים מהארון, וכבר סיפרתי על הדו מיניות ועל הניסיון המיני שלי בכללי ועל ההקאות, הגיע גם התור של הדבר הזה

-"אל תלך" צעקתי

אולי הוא אהב את זה אולי הוא באמת נפגע ברמה כזאת, אבל הוא הסתובב ויצא מהבית

למחרת הופעתי בבה"ס עם מלא שריטות על הפנים שניסיתי להסתיר עם השיער ושריטות על הידיים שבשביל להסתיר אותן הורדתי את השרוולים, ואחת על הכתף, כיום היא צלקת.

-זה התחיל מגועל עצמי, סוג של שנאה עצמית על כך שאני פגעתי בבנאדם אחר, זה הפך למשהו שאני אוהבת, תמיד חלפה בי המחשבה מה יקרה אם... אבל אז זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת עשיתי משהו, לקחתי סכין מטבח, שלמזלי כנראה אבא שלי לא השחיז אותן כפי שהבטיח זמן רב לאמא, בזמנו זכור לי שספרתי 17 שריטות (כי זה הכי עמוק שהצלחתי) ועוד צלקת קטנה על הכתף איפה שהמקום קשיח יחסית וחדרתי עמוק יותר.

-אני זוכרת שהגברת שהייתה משגיחה עלי בקיץ כשנה\שנתיים קודם לכן ניסתה ללמד אותי ועוד אחת שהייתה איתי איך לרקום, רק שבמקום לרקום על בד הייתי רוקמת בעור היבש שנוצר על עקב רגלי ועל הבוהן.

-בתקופת התיכון הייתי מרבה להחדיר את סיכת הביטחון שהייתה לי לעור החצי מת חצי "עדיין שם" שיש בקצה האצבע בצידי הציפורן, הייתי מנסה לחבר כמה שיותר אצבעות ביחד ואז הייתה נוצרת תחושה שדבק מגע מחזיק אותן, דבר שעד היום אני עושה לפעמים.

-לפעמים כשהייתי נכנסת למצב של פסיכית לגמרי שהיה לרב מתבטא בסוג של אחוזת דיבוק, היו נכנסים כדורי הרגעה לתמונה, לפעמים ההורים דחפו לי אותם, לפעמים בלעתי בעצמי.

-הפעם האחרונה שיצא לי להביא את עצמי לזוב דם הייתה לפני כחודש, טיפה יותר, דיברתי עם קצין, הרגשתי ממש לא טוב אחרי השיחה שזאת, חזרתי לחדר, הוצאתי פחית משקה אנרגטי, שתיתי אותה, לקחתי את המפתחות והתחלתי לנקב אותה במקום אחד עד שנפער חור , הפרדתי חתיכה מהפחית וחתכתי את עצמי, בהתחלה כמה פעמים לרוחב, קצרות וחזקות, אחר כך הפשלתי את השרוול אל מעל לזרוע שלי גילגלתי אותו כך שמחץ לי את היד וקיפלתי אותה, מנפחת וורידים, ואז חתכתי לאורך, זה היה כאב שונה מזה שחוויתי אי פעם, עוקץ ושורף אך מתרכז לאורך החתך ולא מתפשט, לא הצלחתי להעביר את החתיכה לאורך כל הוריד, רק רבע מאורכו נפער, וגם לא עד הסוף אבל מספיק בשביל שכל פרק כף היד ומטה יהפכו לאדום שני, מראה הדם הנוצץ לקרני אור בודדות מהרווחים בין הוילון לחלון שעל יד המיטה שלי, גרם לי לסיפוק שאיני יכולה לתאר.

סיפרתי זאת לפסיכולוג, הראתי לו את השריטות הלבנות שנשארו ובקושי ניתן לראות אותן עכשיו, סיפרתי לו על הפעם ההיא עם הסכין מטבח, לא סיפרתי מעבר, לא סיפרתי שהיום אני מתחרמנת מסוגי כאב מסויימים, כשהמחט מקעקעת את עורי אני מרגישה זרמים בכל הגוף, לא סיפרתי על כוויות הסיגריה שבעיניים עצומות, כשאני מרגישה את החום המתקרב לגופי אך לא נוצר המגע עדיין, שהציפיה בשניות אלו גורמת לי להרטיב, על השעווה שכל טיפטוף שלה כמו כדור חשמלי שמתפזר בכל גופי, ההצלפות שאחר כך לא יכלתי לשבת מספר ימים, לא סיפרתי שבזמן סקס אני נהנת מחנק, מלחץ על הריאות מהמחשבה שאין לאן לברוח וכשכל הריכוז נופל אל בין הרגליים...

אני גם לא אספר, סיפרתי לו מספיק ומעבר למה שרציתי

כשאתמול נסעתי לבית באוטובוס, השמש רק מתחילה לחמם, אני יושבת בקדמת האוטובוס מקשיבה לרדיו של הנהג, בדיוק מתחלף שיר

"טא, טאאאאאדדטטטט טה טה טטהטה"

וחולפות בי מחשבות על כל הבלאגן שאני נמצאת בו

"דונ'ט וורי, אבאוט א טהינג......"

אני מחייכת למשמע האירוניה

"....קוז אוורי ליטל טהינג, איז גונה בי אורייט..."

מסט אפ

Kat