בא לי להילחם בקול הפנימי הזה שכל פעם מחדש פוקד אותי להישאר בבית. 

אני חושבת שהסיבה לכל החוסר ספונטניות הזאת, לצאת ולבלות מושפע מהסגנון החיים של אימא שלי. היא מאד בן אדם של שגרה, היא אנטי לצאת, לבלות ולהכיר.

ואני לא כזאת, אני יודעת שאני לא כזאת! 

כל פעם מחדש אני מתבאסת לצאת כי אני פוחדת שאני לא אהנה. אני פשוט צריכה להילחם בקול הקטן שקודם כל אומר 'לא' ורק אחר כך חושב 'טוב נו.. אולי כן?'. בסוף זה מסתכם בכך שאני נשארת תקועה בבית ומדברת בצ'ט של הפייסבוק עם עוד אנשים ממורמרים וכבדים שנתקעו בבית. 

זהו זה, אני לתקופת נסיון פשוט אהיה YES MEN. אגיד לכל הצעה מזדמנת- כן, נראה לי שככה עלולות כל התחושות הרעות שרודפות אותי בתקופה האחרונה לחלוף מעצמן.. 

WISH ME LUCK!