בדרך כלל הרעב הוא הגורם העיקרי שמפריע לי ביום הכיפורים, כי אני בן- אדם שמאד אוהב לאכול ומאד מתעסק בזה. אבל הפעם, דברים אחרים הטרידו את מנוחתי.

זהו יום כיפור הראשון שהחלטתי להקדיש לפגישות עם חברים ותיקים, לצד ויתור על ההוואי המשפחתי. אז פגשתי את כל החברותא מימי התיכון (ה- לא כל כך ותיקים). היה בא לי להקיא. אחת הבנות לבשה חולצה וחצאית ארוכה לבנה, דוסית ממאה שערים מינימום, והעיזה להעיר לי על חצאית המיני שלבשתי כהרגלי ,"אנחנו עוברים ליד בית כנסת, לכי תחליפי למכנסיים". חוצפנית. לכי תחליפי ללבוש מחשופים שאת פוקדת כל סופש מזדמן, צבועה.

הזמן עצר מלכת, ונושאי השיחה שלהם חפרו בור גדול באדמה שהתחשק לי להיקבר בתוכו. הם קדחו על ה-"רמות סיכון" שלהם בצבא, על הפז"ם שלהם, על ה-"ג'ובניקיות" וכדומה. כשהייתי במסגרת בית- ספר, חשבתי על חיילים כאנשים בוגרים, אבל מתחת למדים הסמכותיים, נמצאים כל כך הרבה נערים שמתעסקים בכלום, שאת כל התסכול מהצבא מעבירים בויכוחים על הפז"ם שלהם. הרגשתי אישה בת 40 ליד חבורת ילדודס. אני לא יודעת אם אני הדפוקה, או הם. 

מה שאני באמת רוצה, פעם אחת ולתמיד זה להרגיש חלק מ-"חברה". גם אם זה אומר שאני אהיה צבועה, מטומטמת, וגם אם זה אומר שאני אתווכח על פז"ם. נמאס לי להיות זאת שיושבת בצד ומבקרת את כל מה שהולך סביבה. נמאס לי "לדעת יותר טוב מכולם", ולא להשתלב בשיחה. 

אך הבעיה נותרה בעינה- הם תקועים בגיל 12, ואני איפשהו בגיל מופלג יותר, ואני בספק רב אם אי פעם ניפגש.. בנתיים הפערים רק הולכים ומתרחבים.